במשרדו של מנשה לוי בחוות המטעים של מו"פ צפון, שולחן, כיסאות ומזגן תלוי על הקיר כקישוט יחיד. הפשטות הנזירית של המקום, מספרת על האיש שאני יושבת מולו.  מביטה סביב וחושבת, שכרגיל, הדברים החשובים הם הסמויים מן העין. במהלך השיחה מנשה משך כמה מפות מתיק העבודה שמונח לצידו. המפות הציגו שרטוט של מחקר גדול בגלבוע; מגה-פרויקט שמובילה הקרן הקיימת לישראל כדי לבדוק את הדרכים האופטימליות לגידולם של עצים רחבי עלים (אלונים, אלות, חרובים) על פני גבעות הארץ במקום האורנים שהכזיבו. מנשה מנהל האירוע "בכובע שלי כאגרונום" כדבריו, מי שתכנן ומופקד על הפריסה של השקיית הנטיעות הצעירות ביער הניסיוני.   את חוות המטעים אני מכירה היטב מתוקף עיסוקיי הקודמים כמו גם את…

הנה ארבע עובדות על שלמה שרוני:אחת. שנים רבות לפני "עידן הסלפי", שרוני החזיק מצלמה רוסית "זורקי 4" באחד מכיסי האפוד לכל תקופת המסלול, ותיעד את הפלוגה בשטח. הרבה מהתמונות הקבוצתיות שעוברות עם השנים בין החברים, יצאו מהמצלמה שלו. שתיים. בשנים האחרונות של התיכון, שרוני נזרק מכמה בתי ספר בזה אחר זה והתקבל בקלות לבא אחריו כשקלטו בכל מקום חדש את כישוריו הקוגניטיביים. בבקרים רבים מתוך ימי הלימודים יצא לטיולים רגליים ברחבי הארץ. עד שהתגייס לצבא חרש, יחד עם חברים את כל הארץ ברגל ובטרמפים "לא הייתה פינה שלא הכרתי בהליכה רגלית." שלוש. שרוני, שמילדותו חבש גם כיפה (אותה הסיר לאחר הצבא) וגם משקפיים עבי זגוגית, ידע שהפרופיל שלו לא יתאים…

בלילה הזה עַסָק יוסי סתוי במיון מכתבים לשכונה שלו עצמו. הוא היה לפני השירות הצבאי, לאחר שסיים בגרות בבית הספר האקסטרני בתל אביב ועבד במשמרות בסניף הדואר ברמת גן. והנה החזיק מולו מעטפה גדולה, סמל חיל האוויר מתנוסס עליה, והנמען: סתוי יוסף. הרגע שבו עמד נסער בעבודת הלילה, בדואר, טרם גיוס, מול שמו על המעטפה הצבאית ובה התוצאות של מבדקי הטיס, הוא זיכרון חי ותוסס. הוא זוכר היטב איך שמואל, מנהל הסניף, בא מאחוריו, הניח יד על כתפו הקפואה מול המעטפה הגדולה והאיץ בו לפתוח. אך הנער הביט במבוגר, אילם וחסר ישע, כי בתוך המכתב היו מקופלות תשובות להרבה משאלות-לב ולהחלטות לא קלות שחרט על ליבו. לב שלמד להקשיח מגיל…

מדי בוקר מגיע אברהם צוקר אל הציפורים. מכין להן סלט, מנקה, ממלא מים במכלים הקטנים. הן גרות במבנה בעל דפנות רשת הצמוד למדרגות האחוריות בביתו, הבית של חן ושלו, בחדרה. לכלוב שני חדרים וכניסה כפולת דלתות. בחלל הראשי הגדול, עשרות ציפורים קטנות ועדינות-מראה ולידו מרחב קטן יותר לטיפול בהן. ובמרחב הזה ניצב כיסא מוגבה, שהוא יושב עליו. יושב שעה ארוכה ומתבונן בציפורים שלו. הוא עוקב אחר המעוף, אחר הניתורים הקטנים, מתוודע לעומק היחסים בין המינים השונים, מנחש בהצלחה איזו ציפור תגיע ראשונה לאוכל; כשהוא מדבר עליהן הוא דובר שירה, "הן כמו פלא הבריאה. מול עיניי, אני רואה כל נוצה, כל רפרוף." וזה אותו צוקר שהיה משך ארבעים שנה הבעלים של…