אברהם צוקר
מדי בוקר מגיע אברהם צוקר אל הציפורים. מכין להן סלט, מנקה, ממלא מים במכלים הקטנים. הן גרות במבנה בעל דפנות רשת הצמוד למדרגות האחוריות בביתו, הבית של חן ושלו, בחדרה. לכלוב שני חדרים וכניסה כפולת דלתות. בחלל הראשי הגדול, עשרות ציפורים קטנות ועדינות-מראה ולידו מרחב קטן יותר לטיפול בהן. ובמרחב הזה ניצב כיסא מוגבה, שהוא יושב עליו. יושב שעה ארוכה ומתבונן בציפורים שלו. הוא עוקב אחר המעוף, אחר הניתורים הקטנים, מתוודע לעומק היחסים בין המינים השונים, מנחש בהצלחה איזו ציפור תגיע ראשונה לאוכל; כשהוא מדבר עליהן הוא דובר שירה, "הן כמו פלא הבריאה. מול עיניי, אני רואה כל נוצה, כל רפרוף."
וזה אותו צוקר שהיה משך ארבעים שנה הבעלים של צוקר קרמיקה בחדרה. שנים ארוכות וסוערות שבהן הוביל וניהל בהצלחה עסק מסחרי משגשג, בעל מוניטין ברמה ארצית, העסק שאבא שלו הקים והוא המשיך. איך מפצחים את הסוד של מלאכת המסחר? מבחינתו הסוד לא צפוּן באריחים. "הדבר הראשון שאחפש, אלו בני אדם. תראי, מדרעק, כשאת לוחצת עליו, מה יוצא? אבל מטוב, כשאת לוחצת עליו יוצא עוד טוב. "ובכל זאת, היו משברים בקריירה?", שאלתי, "היו רגעים קשים במשך השנים?". על כך הוא עונה שהמילה "קשה", אין לה מקום בעולם שלו ולא היה לה מקום בבית שבו גדל; גם אביו וגם אמו שרדו את שואת יהדות צ'כיה; "אצלנו במשפחה לא הייתה המילה קשה. לא שאמרו לך. אם תגיד קשה אתה תשמע כמו אידיוט. לא אמרו. זה נעצר קודם."
דלת ראשונה: ילדות
כולם קוראים לך צוקר?
רק החבר'ה מהצבא.
אני אקרא לך כמו כל החבר'ה מהצבא ואני רוצה להתחיל ולשאול אותך, צוקר, על הוריך, שעלו לארץ בשנת 1948 והולידו אותך ואת אחותך. בית שהקימו שני שורדי שואה.
כן, שניהם נולדו בצ'כיה ובאו משם. אבי יצחק מהומנה ואמי רבקה ממונקאטש.
בוא נדבר קודם על אבא.
מגיל תשע בערך הצטרפתי הרבה אל אבא בנסיעות לצרכים המסחריים של העסק. ובנסיעות הללו שאלתי אותו הרבה שאלות. אבא לא הכביר מילים, אבל על מה ששאלתי היה עונה. תמיד סיפר ואני ספגתי ככל שהוא סיפר. החוויות שהוא עבר שם, הייתי אומר שהן החוויות שעיצבו אותי בעצם. אין דבר קשה בעולם, שום דבר לא קשה. ורק מי שיש לו יכולת שורד.
כך אמר?
אני מסביר את זה כעת במונחים עכשוויים. הוא לא היה משתמש במילים כאלה ולא במילה הישרדות. הוא היה פשוט מספר את הסיפור. היה איש מאד חכם, אבל היה מספר בלי פרשנות. פשיטא. תבין מה שתבין.
ספר את אחד הסיפורים שחקוקים בך.
אבא נולד בשנת 1921, כך שהיה בן 18 בערך כשהחלה המלחמה. משפחה דתית, היו לו שמונה אחים ואחיות, אביו היה שוחט. באביב 1942, החלו הגרמנים באקציות בעיר שלו הומנה כדי לתפוס צעירים יהודיים ולגרש למחנות ההשמדה ומעט אחר כך ריכזו את היהודים הנותרים בבית הכנסת ומשם יצאו טרנספורטים של משפחות יהודיות להשמדה.
אבא התכונן לאקציות. הוא הכין מקומות נסתרים, חבלים ודרכי מילוט בסביבה שלו. הוא סיפר איך באחת האקציות הצליח לברוח מהבית אל מחוץ לאזור היהודי, חמק מהגרמנים שרדפו אחריו והגיע עד החצר של אחד התושבים הגויים שהיה ידוע כאנטישמי גדול. הוא הכיר אותו מעסקי השחיטה של אביו, ודווקא אליו רץ ועמד מולו ואמר לו, "תציל אותי." איזו יכולת הייתה לו, להגיע לאיש שידוע בשנאה שלו ליהודים אבל לבטוח בו ברגע ההוא. האיש הרים מכסה של חבית, ואמר לאבא, "תיכנס פנימה". ומה היה בחבית? דם של חזיר. אבא היה ישיבֶה-בוּחר. הוא למד בחיידר. תארי לך בחור ישיבה מאמין, שניצל על ידי כך שהוא טובל בדם של חזיר. ההוא סגר עליו את המכסה, וכשבאו הגרמנים שרדפו אחרי אבא ושאלו את אותו אדם אם ראה איזה יהודי שרץ פה, אמר להם הגוי, שכמו שהוא יודע איך קוראים לו, כך הוא אומר בביטחון שלא ראה פה אף יהודי. אבא היה חוזר על דבריו בצ'כית והמשפט היה מעין ניגון נעים באוזניי. הגרמנים המשיכו הלאה. הורם המכסה ואבא יצא מהחבית, נוטף דם חזיר על בגדיו. ומה זה? מה נשאר מהזהות, מהאיסור היהודי הזה? אבל הוא הציל אותו. הציל את החיים.
ויש סיפור נוסף מאקציה אחרת שחרוּט בי. הוא ואחיו ברל'ה הצעיר ממנו בשנתיים, שניהם עלו לקומה השנייה בבית הכנסת ומשם ירדו בחבלים שהכינו מבעוד מועד לרחוב. ואבי אמר לאחיו, אתה ימינה אני שמאלה.
למה הסיפור הזה חרוט בך?
אני רוצה להסביר את המוטיבציה החזקה להישרדות. הרי זה בניגוד לרגש, הרגש קורא לך לרוץ יחד. אבל הם פיצלו כוחות כדי לשמור לפחות על אחד מהם. ולאחר מכן, לא משנה מה קורה, קבעו להיפגש ליד עץ מסוים ביער. אחיו הצעיר היה בן 16 והם ניצלו באקציה הזאת.
הוא הצליח להינצל מכל האקציות?
לא, הוא נתפס לבסוף. תפסו את רוב המשפחה, את הוריו שמואל ושרה, ארבע אחיות שלו שאני לא יודע את שמותיהן, לקחו אותם כנראה לטרבלינקה. בשלב מסוים הרכבת האטה, ואביו אמר לו, "קפוץ מהרכבת". אני זוכר שדיברנו על הכוחות שנדרשים כדי לפרק את הקרש בדופן הקרון, קרון הבהמות. "כנראה שיש כוחות," אמר לי אבא, וסיפר איך אביו הורה לו, "קפוץ". צעירה נוספת קפצה אף היא. ארבע אחיותיו, נערות צעירות דתיות, לא העזו וגם איזה סיכוי היה להן אם היו מנסות? אבא הצליח לחזור העירה ופגש את אחיו.
ומה עלה בגורלו של ברל'ה?
אחיו נהרג מול עיניו על ידי פצצה גרמנית שנפלה על קבוצה של כחמישים יהודים. אבא שלי נשאר יחידי, רק רסיס פגע בו קלות ואחיו ברל'ה נחתך לידו לשניים.
זה סיפור נורא.
כן, נשאר אחד לספר אותו, אבא. זה שניצל והמשיך. משם הוא הגיע ליערות והצטרף לפרטיזנים ביער. שם פגש שני חברים, חברים לחיים שעמם שמר קשר עד יום מותו. איתם המשיך את כל התלאות ביער, בהמשך אבא נתפס ונשלח בסוף המלחמה לבוכנוולד. על התקופה ההיא הוא לא סיפר דבר. דרך השתיקה של אבא על בוכנוולד הבנתי למה כל כך הרבה שורדי שואה שתקו. למה הם הרגישו שהעומס הזה, הגודש של האסונות שלא נגמר, אי אפשר להכיל אותו כאן.
אבל אתם הייתם בית שדיברו בו?
לא היה יום שישי שהנושא לא עלה.
ספר על אמא בשואה.
אמא, תיבדל לחיים ארוכים, איתנו והיא חדה וצלולה, נולדה וצמחה גם היא במשפחה מרובת ילדים. המשפחה הייתה אמידה. ההונגרים שהשתלטו על מונקאטש בשנת 1939 הפכו את חיי היהודים לגיהנום. אמא אמרה לי, "מגיל תשע אין לי ילדות." ובכל זאת נשמרה מרבית המשפחה הגרעינית, זולת האחים שברחו מזרחה. כמה חודשים לאחר שהגרמנים השתלטו על העיר, אספו אותם ביוני 1944 בקרונות לאושוויץ. אמי ושתי אחיותיה, פייגה והלין עברו את המיון לחיים, ויתר בני המשפחה נשלחו למשרפות.
כשיצאו מאושוויץ, אחותה הלין העמיסה אותה על הגב, משקלה היה 28 ק"ג. היא סחבה אותה כמו שסוחבים שק. אנשים אמרו לאחותה, "תזרקי את זה", כאילו מדובר בחפץ. הקשר בין אמא והלין, שעברה בינתיים לניו-יורק וחיה שם, הוא קשר ייחודי ומופלא עד היום. כל יום בשעה שלוש אחר הצהריים הן מדברות ביניהן.
באיזו שפה הן מדברות?
הן מדברות בעברית והונגרית ויידיש. אני מקשיב. אני מקשיב לצלילים. לא יכול להגיד לך שאני מבין את התוכן.
היית במסע שורשים?
נסעתי כמלווה במסע לפולין של ילדיי הצעירים, התאומים שי ואור. עמדתי מול הכניסה למחנה אושוויץ, ליד פסי הרכבת, והייתה לי לפתע תחושה עמוקה לא מציאותית. עמדתי במקום שהיה הרמפה אליה נשפכו המשפחות מן הרכבת ושם התקיים המיון הידוע לשמצה. ושם, מול השער המפורסם של אושוויץ, הרגשתי לרגע שאני מאבד את הקשר למציאות; מול עיניי ראיתי באופן המוחשי ביותר מציאות אלטרנטיבית שכוללת כמה כוחות צבאיים שבקלות מטים את ההיסטוריה ומעלימים את אושוויץ; ילדיי קראו לי ונכנסתי דרך השער וביקרתי את בלוק מספר 13, שם הייתה אמא שלי. כל השנים חי בי זיכרון הסיפור של אמא, איך כשנעצר הקרון בתחנה האחרונה אביה כינס את המשפחה, את אשתו, הבנות, הכלה ובנותיה הפעוטות אגי ופרל. הן התקבצו סביבו, אחרי מסע הזוועה בקרון הבהמות, אולי עמדו על גופות של אחרים, (מתקשה לדבר)… אני מוטרף מזה, שם במקום הזה, בכאוס הלא-אנושי, אמר להן, "קינדרלאך, זוגט שמע ישרואל", ילדים, בואו נגיד שמע ישראל.
אתה מאד טעון כשאתה מספר.
זה סיפור שנוגע בי עמוק. אני מיד אחר-כך אוכל לחזור לחיים, אבל בתוך הדיבור על זה, אני טעון. אני הרווחתי מהסיפורים שלהם.
מה הרווחת?
אני הרווחתי את כל הלקחים המשתמעים, את כל מה שיש את כל מה שצריך לשמור. אני רק הועצמתי מהסיפורים.
איזה לקחים?
בשביל הישרדות צריך לעשות את הכל. תראי, אני אדם נעים הליכות. כלומר, מצד אחד אני מתנהל בנימוס ובהדרת כבוד לכל, אדם שמח, אוהב חברים. בקבוצת ידידינו הקרובים אני יכול להשתטות כמו ילד. אבל במהלך חיי, כשהגעתי לאירוע שבו ידעתי שזה הוא או אני, אין עכבות. לא נעלם מעיניי שום דבר. כשאני רואה אצל מישהו כֶּשֶל בקודים של מוסר והגינות בסיסית, אני זוכר, יותר מפילים. זוכר ולא שוכח. זה בא מקודים הישרדותיים.
אתה מעביר קו עקרוני שמחבר בין הרובד האישי והרובד הלאומי?
כן, בעצם הלקח המרכזי מהשואה הוא הישרדות, ברמה האישית וברמה הלאומית. אם אני יודע שמחר הם רוצים לזרוק פצצת אטום על ישראל, אז תזרקו היום חמש עליהם. אין לי שום עכבה מכך שייפגעו אנשים שאינם אשמים. כבר שילמנו על כל הדברים הרעים, שילמנו מלא, פול פרייס מה שנקרא.
בוא נעבור לפרק שבו הוריך נפגשו והתחתנו.
כשהסתיימה המלחמה, אמא הייתה בת 16. שלוש האחיות חזרו לאזור מונקאטש, גם שני אחים שלה חזרו לשם, ואחד מהם הכיר לה את אבא. הם התחתנו שם, לפני בואם, והתחנה הראשונה שלהם בארץ הייתה מעברה בחדרה, משם עברו לדירה של חדר וחצי בעיר ולאחריה עברנו עוד פעמיים לדירות גדולות יותר.
הם הגיעו בלי כלום. החלו מכלום לבנות את מה שהיה לבסוף "צוקר קרמיקה בע"מ". עסק גדול למכירת אריחים, ריצוף וחיפוי, כלים סניטריים, ברזים ואביזרים וכדומה. אבא הוא קוסם, סוחר מוכשר וממולח אבל אדם ישר. עבר כמה גלגולים עם שותף אחד ושותף אחר, שהתנכל לו, עם נפילה והתאוששות אחריה. ההתאוששות הגיעה תוך לקיחת סיכונים, כשהוא נעזר בלקוחות ובספקים שנתנו בו אמון מלא עד שהתמקם לבסוף והגיע למה שהגיע כשאנחנו המשכנו אותו.
כולם מסביב אהבו אותו. אני לא היחיד. הוא ידע למצוא את האיזון הנכון. להרוויח מבלי להיות חמדני מדי. תמיד עזר לקולגות ולאנשים שפגש בעת המסחר.
הוא לימד מתחרים שלו את החוכמה שהוא צבר?
חלקם היו ספקים, חלקם לקוחות. הוא חילק את הידע שצבר בנדיבות, והיה נדיב בנתינה בסתר. אנשים, שנים לאחר שהלך לעולמו, לא רק החמיאו לו אלא גם נתנו לי מכל הלב כי זכרו את אבא. זכיתי.
צוקר, אנחנו בני מהגרים. לרבים מאיתנו הייתה הסתייגות כלשהי מהורינו, נראו לנו קצת גלותיים, אחרים. אבל אתה מספר לי משהו אחר.
נכון, אני הערצתי את האדמה שהוא דרך עליה. מגיל צעיר מאד ראיתי בו משהו מיוחד. חייתי את הזיכרונות שלו וגם את החוויות העסקיות במלוא האהבה.
ואמא?
אמא עבדה איתו בעסק, אחראית על ניהול החשבונות. זוג למופת מבחינת התנהלות. תמיד בכל אירוע ובכל מצב הייתה הגב של אבא. היא ברזל, היא אופטימיות ותמיד החזיקה מעמד. ולא בצורה אינדוקטרינרית, לא כפתה ולא השליטה את עצמה, אלא באיזה סוג של השראה ותמיכה.
תגיד, ומבחינת הציפיות מהילד, לא היו מבקשים לראות את התעודה בארוחת ערב בשבת?
יש כמה תעודות מבית הספר היסודי, שהילד שוב לא התנהג יפה. יש כאלה. בבית ספר תיכון. בסדר. היו מעשי שובבות.
ספר לי סיפור של מעשה שובבות.
עלה בי רעיון, כשהיינו בשירות לאומי בכותל הדרומי, במסגרת בית הספר בעזרה לחפירות ארכיאולוגיות. לפתע ראינו חמור לצד החפירות. הייתי בן 17 בערך והצעתי לחברים שלי, בואו נעשה אחד משלושת הרגלים, נעלה מחדרה עם חמורים לירושלים. החברים שאלו, איך נעלה? ומאיפה תשיג חמור? אמרתי להם, "אני אשיג חמור. יש לי קשרים." התקשרתי לחבר מבאקה אל-גרביה, קנה לנו שלושה חמורים. זה היה בתקופה שיכלו לעבור מבאקה אל-גרביה לבאקה אל-שרקייה. הגענו לכפר בבוקר, שילמנו עבור החמורים 150 לירות. ביום הראשון רכבנו מבאקה אל-שרקייה אל מושב הבונים – 40 ק"מ. בלילה ישנו בחורשה ליד מושב הבונים, למחרת הלכנו לאורך הים והובלנו את החמורים שלנו למחנה של "מכבי הצעיר", תנועת הנוער שלי, שהייתי בה מדריך וסגן מרכז.
אמנם לירושלים לא הגענו, אך אפשרנו לילדי המחנה לרכוב על החמורים ומשם פנינו מזרחה אל חדרה. הולכנו את החמורים שלנו לאורך רחובות העיר וצעקנו "רק בלירה רק בלירה" ומלא ילדים באו לרכיבה על גביהם. בערב באתי הביתה, ואבא שלי אומר, "אברם, אנשים סיפרו שהבן שלי מסתובב עם חמורים בעיר וצועק, 'רק בלירה?'" אמרתי, "תשמע אבא, זאת פרנסה, אנחנו צריכים להחזיר את ההוצאות."
דלת שניה: עמל
עם תום השירות, לאחר טיול קצר בארצות הברית הלך ללמוד חקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות כשהוא מממן את לימודיו תוך עבודה אצל אביו בחדרה.
אז יש לך תואר אגרונום?
כן, פניתי למסלול לימודים שהיה קרוב לליבי. היו לי גם מחשבות ראשוניות שלא באו לידי מימוש על קניית משק בערבה. אבא, בחוכמה, לא ביקש ולא אמר כלום. בסופו של דבר השתלבתי בעסק המשפחתי. עשיתי הכל מכל דבר, כולל העמסות ופריקות, אם כי משכו אותי המכירות יותר מדברים אחרים.
איך זה לעבוד עם אבא? איך צומחים תחת צל כה כבד ומה מרחב האוטונומיה שיכולת לקחת על עצמך?
זאת שאלה מאד חשובה, כי יש הרבה שלא מצליחים ולא מובן מאליו לעבוד יחד. אבל יחסי הבסיסי לאבא, גם כסוחר וגם כאדם, אפשר זאת. הרגשתי שאבא זרק אותי לים. ככה. לאמצע הים. הוא אפילו לא טרח להגיד. בלי דיבורים מיותרים, אבל תוך כדי כך למדתי ממנו המון. נתן לי סמכויות מהשנייה הראשונה והתחושה שלי הייתה שהוא סומך עליי לחלוטין. זאת כמובן הייתה תחושה הדדית. אני סמכתי עליו. בשבילו הייתי קופץ לאש. כבר מההתחלה הלך לי מאד טוב, עד כדי כך שלא הרגשתי שאני לא לומד. כי הלימודים האמיתיים מתחילים כשמתעוררות בעיות, כדי ללמוד איך לפתור אותן.
בכל זאת, היית בא להתייעץ עם אבא? הוא נתן לך משובים?
הפרקטיקה היא המשוב הטוב ביותר, אפשר לראות לבד אם העסקה טובה. אבל אתן לך דוגמה שאני זוכר מהשנים הראשונות. טיפלתי בעסקה גדולה עם מישהו מעפולה. לפני עסקה בסדר גודל כזה הייתי שואל את אבא לגבי התמחיר, היה אומר, "אלו המחירים, תנוע ביניהם. שוט". אבא אמר לי להיות סביב החמישים ליחידה. ואני סגרתי על עסקה גדולה מהצפוי, במחיר של 55. הייתי מרוצה אך כשסיפרתי לאבא, אמר לי שטעיתי, "לכמה זמן אתה רוצה את הבחור?". התשובה הייתה ברורה, רציתי אותו ואת חבריו, "שיביא את כולם", אמרתי. אבא הציע שאתקשר ואגיד לאותו בחור שהייתה טעות. ואכן התקשרתי ואמרתי לו שיש לו אצלי זכות בסכום כזה וכזה. הבחור אמר, בסדר, תודה. ולא שמעתי ממנו. עברו כמה חודשים והוא חזר אליי, לא לבד אלא עם עוד שלושה חברים, כלומר הביא לי עסקה גדולה פי שלוש. במהלך המכירה לא אמר כלום ואני לא אמרתי כלום. נסגרה עסקה יפה, ואני על גבי החשבונית כתבתי, הנחה מיוחדת בסכום שדובר עליו. הרמתי את העיניים מהנייר, העיניים שלנו נפגשו.
אלו תובנות בסיסיות שלמדתי מאבא. אבא היה סוחר קשוח מאד, אבל קשוח עם נשמה. את החוכמה לא להיות חמדן מדי הפנמתי עמוק. מתוך האיפוק, אפשר להרוויח יותר בשורה התחתונה. אני גם מרוויח וגם עומד על שלי. לפעמים כדאי לוותר כדי להרוויח יותר. אבא היה אומר, כשלחצת, או קיי, מותר לך ללחוץ, אבל כשלחצת והגעת לקצה, תחזור חמישה אחוז אחורה. ואני יישמתי את זה פעמים רבות.
זה היה משפט שלו, או שאתה מנסח עכשיו?
לא, הוא לא היה מתנסח כך. אני לא זוכר איך ניסח. זאת הייתה ההתנהלות שלו והייתי צריך להבין במשתמע.
היית בן 37 כשאביך נפטר. האם בתוך קשת הרגשות שהציפו אותך, הופיעה המחשבה שכשהוא מת הוא השאיר לך משהו שגדול מדי עליך?
הייתי באבל עמוק, שנה אמרתי עליו קדיש, אבל מבחינה מסחרית הייתי כבר בשל, בשל מאד, והמשכתי ליישם עקרונות נוספים שהטמעתי בשנים המשותפות שלנו. יסודיות חסרת פשרות, הימנעות מטעויות, מילה זאת מילה, עומדים מאחוריה. ובוודאי שמאחורי חתימה.
אבא התמחה בעיקר בתוצרת הארץ, אבל אני הבנתי שצריך להתחיל להביא תוצרת מהעולם. הייתי מאד מוכן לזה. רציתי למצוא את הדברים שיתאימו לי. זאת הייתה נקודת הזמן הנכונה מבחינת הלקוחות, אנשים החלו לחפש מוצרים ייחודיים.
ניהול של עסק כזה יכול להיות דבר מרתק.
כן, כששאלו אותי בהתפעלות איך הצלחתי להיות במקום אחד ארבעים שנה, תמיד חשבתי שיש למי ששאלו שגיאה בהבנה של טבע העבודה. כי היו במסגרת של המקום הזה לאורך השנים פעולות מגוונות ומסעות סביב הגלובוס, אלפי אנשים מרתקים, לקוחות וספקים שפגשתי בארץ וברחבי העולם, אתגר של ייבוא של עשרות ומאות מכולות ואספקה ותצוגה ללקוחות. עולם ומלואו. זה העשיר אותי.
אחד המקומות הראשונים שנסעתי אליהם היה לאורוגוואי. מדינה קטנה ויעד בלתי צפוי בעליל. טסתי אלפי קילומטרים אל מפעל שנודע לי עליו לחלוטין במקרה, אך בזמן המתאים. ומצאתי שם כמה אנשים איכותיים. במיוחד המנכ"ל שהפך לידידי. מקום ייחודי נוסף שאליו הגעתי כבר הרבה יותר מאוחר, בשילוב של מקריות ושל העובדה שהייתי חדור מטרה לזיהוי מוצרים ייחודיים, היה אינדונזיה. מדינה שהקשרים איתה אף פעם לא היו פשוטים, ובכל זאת, לנו היה קשר אמיץ עם מפעל מצוין ויוצא דופן.
ספר על האדם הכי מרשים שפגשת.
זה היה בהודו, בשנת 1998.
איפה בהודו?
במדינה שנקראת גוג'ראט, בצפון מערב הודו. מסע שהחל למעשה בגני התערוכה בתל-אביב, כשקלטתי מוצר יחיד מתוך דוכן שהוצב שם. זה היה שנים מספר לפני שהחל מסחר של מוצרי הבית מן המזרח, איש לא שם לב, אך אני, כשעיינתי בקטלוגים שלו, הבנתי מיד את החיבור שיכול להיווצר בייצור הכלים בהודו ובין הפוטנציאל לחופש בעיצוב ובדרישות שיעמדו בסטנדרטים הישראליים ובטעם הישראלי. אשת הקשר הייתה קונסולרית לענייני מסחר במזרח התיכון (בעת התערוכה הייתה בכלל במצרים). היא שלחה אותי לאיש קשר בגוג'ראט.
תמשיך.
צריך לטוס למומביי, ומשם לקחת טיסת המשך לעיר נוספת ומשם לקחת רכב לנסיעה בת שעה שמביאה ליעד. הייתי מוכן. כמו בכל הנסיעות שערכתי, עשיתי הרבה קריאה מקדימה על התרבות, המנהגים, השפה שהם מדברים. שיננתי שמות של אנשי ממשל, למדתי כמה שיכולתי גם על ניהול משא ומתן עם אנשי המקום. פגש אותי בתחנה בחור בסנדלים, לבוש מאד לא פורמלי. ועם אותו אדם צמחה ידידות שממשיכה עד היום הזה.
היום, בשנת 2021, אתה כבר ארבע שנים לאחר שסגרת את העסק.
זה נותן לך מושג על עוצמת הקשר שנוצר בינינו, קשר מסחרי ובו ידידות אמת בין שני אנשים שחיים משני עברי אסיה והאוקיינוס ההודי ועמדה בניסיונות. לפני כעשר שנים קרה שבתי שי, בטיול להודו, נקלעה לאסון אקולוגי, לשיטפונות בחלק שבו טיילה.
האסון בשנת 2010 בצפון הודו, בחבל לדאק שעיר הבירה שלו היא לה.
שי בתי ניצלה מהשיטפון הודות לערנות של בעל האכסניה שהתגוררה בה ואני יצרתי קשר עם ידידי, שגר בצד אחר של הודו, והוא הפעיל קשרים שלו וסייע בידינו לאתר את שי. מישהו מטעמו הלך עם שלט גדול על "שביל החומוס" ("שביל החומוס" הוא ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע. א.פ.) עם שלט: "שי, שלום מאבא."
אני מספר לך על מי שסייע בידי למצוא את הבת שלי לאחר אסון של שיטפון בהודו. יש סיכוי שאני אברח מהאדם הזה? אני הרגשתי שאני יכול לסמוך עליו. לסמוך בברזל. זה המסחר האמיתי. יש סיכוי שאדם כזה יסובב אותי, או יאכיל אותי קש? אם היו בעיות הוא תמיד גיבה. כי זה הבן אדם.
אגיד שבשיחה מקדימה, חן אשתך אמרה שזה המוטו שמלווה אותך כל חייך המסחריים, שקודם כל חשוב לך האדם. זה שתמצא איתו מכנה משותף בקודים האנושיים תרבותיים.
כן, זה מזל. אני פרחתי שם. תראי, הקשר המסחרי שלנו בביקור הראשון לא קרה מהרגע הראשון, אלא לאחר כמעט שבוע של משא ומתן עם המפעל המקורי שהופניתי אליו ותפנית מפתיעה שהתרחשה בסופו של אותו שבוע. דרך ידידי החדש מצאתי מפעל צעיר שהיה מוכן לתנאים שלי, מפעל שייצר עבורנו על פי הדרישות שלי ומכר את אותם מוצרים לקהל הלקוחות בהודו על פי המחירים שהתאימו לו, מבלי שאתערב. שמחתי על כך.
נוצרה ידידות עם כל המשפחה. מדי תשעה או עשרה חודשים, כשהייתי מגיע להודו, הייתי הולך קודם להגיד שלום לאבא שלו. מי שמכבד את האדם המבוגר, יש לו מקום בעולם הזה. הייתי מגיע עם מתורגמן. ישבנו בחצר גדולה, הזקן יושב על נדנדה ואני על כיסא. הכל פשוט פשוט. בפגישתנו הראשונה אמר לי: simple living high thinking (לחיות בפשטות ולחשוב גבוה), ציטוט של מהטמה גנדי שנגע לליבי, הרגשתי שאני מחובר אליו בגישה הזאת לחיים.
אני רוצה לעבור לצד אחר של תחום המסחר שלך. היכולת לזהות "מה לקנות". כשאתה אומר שהיו לך דרישות עיצוביות מהמפעלים שיצרת איתם קשר בחו"ל, אני חושבת שעולה השאלה של זיהוי הטעם של קהל הלקוחות, קווי האופנה ואיך היא משתנה.
בטח, צריך כל הזמן להיות עם האצבע על הדופק. ניתן לראות את המגמות בתערוכות השנתיות אליהן היינו נוסעים חן ואני. התערוכה החשובה ביותר היא בבולוניה באיטליה. שם אתה רואה את כל מה שקיים בעולם.
צריך לזהות מבין כל הדברים את המגמה בקהל הלקוחות שלך וחשוב להיות עם מעוף ייחודי ושונה מאחרים, אבל עדיין כזה שידבר לטעם המקומי. ופה היא שאלת מיליון הדולר. מה לעשות. אני העזתי כל הזמן. דרך מפעלים ברחבי העולם הבאנו כלים משוגעים. אמרו "המסכן התחלק על השכל." אם אומרים את זה עליך, זאת לפעמים המחמאה הכי גדולה. זה אומר שאחרים לא הבחינו ולא הבינו שאפשר לעשות עם הסחורה הזאת עבודה טובה.
אתה יכול לספר לי גם על נקודות שפל?
אני תמיד מסתכל על השורה האחרונה. אבל באמצע יש הרבה. הרבה מאד. היו הרבה מכשלות.
תן דוגמה.
כמו שאמרתי לך, אם חבר יעשה משהו שלא מוצא חן בעיני, אני אומר לעצמי, זה בטעות, הוא בקוד של חבר. אני לא כועס עליו, במקום ליפול, הוא דרך לי על הרגל. אבל כידוע, יש הרבה שהם לא כך. ומי שלא בקודים שלי, אני לא אתן לו להיכנס לטריטוריה שלי. ואני חדור מטרה, אלך עם זה עד הסוף. ומספקים ביקשתי את אותו דבר. אז אספר לך כאן על אחד שניסה.
היו לנו כאמור עסקים באינדונזיה, מדינה של 300 מיליון איש. והיה לנו את הקשר עם המפעל הטוב ביותר שיש שם. הקשר היה בלעדי. לפתע נודע לי שסוחר ישראלי שמוכּר לנו – ולא באופן חיובי – מנסה אף הוא לייבא סחורה מהמפעל הזה. הוא עשה זאת בעקיפין, דרך ייבוא למדינה אחרת ומשם לישראל. נודע לי על כך באקראי. לזאת אני קורא מכשלה. זה מצב שדורש תיקון, ותיקון מיידי. חן אשתי שעבדה בעסק בחמש עשרה השנים האחרונות והיא יד ימיני, אמרה, "אברהם, צריך לנסוע לשם." לנסוע לאינדונזיה, לדבר איתם פנים אל פנים. החלטה לא פשוטה כי הנסיעה לאינדונזיה מאד מסובכת. אי אפשר לטוס ישירות, בירוקרטיה מסורבלת. אבל עשינו את מה שצריך, וטסנו. הגענו לפגישה עם בעלי המפעל ושמתי את הנושא על השולחן. לשמע הדברים, המנכ"ל שלהם אמר לי, "מר צוקר ידידי, זה ברור מספיק, אין פה שאלה. זה לא יקרה."
דלת שלישית: אהבה
צוקר, אתה וחן פועלים כמו גוף אחד. בכל נקודת מפנה, אתה מדבר על חן.
זה ברור.
למה זה כל כך ברור?
היא נרתמת לכל דבר ודבר שצריך. בשיא הצניעות ותמיד בוחרת לזוז ממרכז הבמה, אך מניעה הכול ביעילות ובתבונה. חן מכירה את כל הראש שלי. זה היחד שלנו. וכאמור, דעתה מאד חשובה לי.
איך הכרתם?
את חן הכרתי כשהייתי קצין. זה היה ב"מכבי צעיר" בחדרה, שבו הייתי כאמור סגן מרכז הסניף לפני השירות ונשארתי בקשרים אמיצים. ראיתי אותה ואמרתי: זאת שלי.
באמת? אהבה ממבט ראשון.
חלאס. עכשיו הייתה השאלה אם אבוא מפה או מפה או מפה. נכון? (צועק לחן, "היית עם חולצה אדומה? מכנסי קורדרוי תכלת?") אחר כך עבר זמן מה. היא עוד לא ידעה. היה איזה מסדר ב"מכבי" (חן: "מסיבת סוף שנה") והיא גם שם. אז אמרתי לה, "את רוצה שאני אקח אותך הביתה?" הייתי עם מדים אז או לא? (חן: "לא") אמרה: "כן." אבל הייתה עוד אחת מהבנות שרצתה לבוא איתנו, באה איתנו, הורדתי אותה קודם ואחר כך את חן. הלך עליה.
בני כמה הילדים שלכם?
עידו 36 והתאומים שי ואור 33. שני הבנים היו ביחידות קרביות במיוחד. עידו למד כלכלה ומזרח אסיה והיה שש שנים בסין. הוא דובר סינית. כעת הוא מייצג חברות ישראליות, בעיקר חברות הייטק בתחום פיתוחים מיוחדים בסין. שי מעצבת גרפית שמתמחה ועובדת בוויקס. ואור עובד במשרד הביטחון.
איך קיבלת את העובדה שלא היה מי מהם שימשיך את צוקר קרמיקה?
אני לא אגיד שלא דגדג לי בבטן וחשבתי כל פעם לגבי ילד אחר שאולי זה חלף בראש. לי אבא נתן דוגמה. היה קם כל בוקר בארבע וחצי וכפי שאמרתי הוא לא ביקש שאמשיך. אני טבעי זרמתי פנימה. באותו אופן גם הילדים שלנו היו תמיד עובדים ועוזרים בקיץ. תמיד. די הרבה, למען האמת. לא היה ילד שלא עבד.
ובאשר לשאלתך, הייתי פתוח, דיברתי עם עצמי, אולי יש דברים יותר טובים. זה עסק מאד מורכב עם העסקת עובדים לא מעטים ואחריות עליהם ועל פרנסת משפחותיהם, ועם לחצים, וזה כל היום, וכשהיום מסתיים הוא חודר לתוך הלילה, כי גם בלילה אתה חולם על מה שאתה עושה ביום. מורכב מאד. לכן, בתוך כך, שמחתי שכל אחד התעצם במה שהוא עושה.
במידה מסוימת יש פה גם עניין של העידן שלנו, לא? יש משהו שהוא שונה ממה שהיה כשאנחנו היינו צעירים. אנחנו מצפים מהם שכל אחד ילך לדרכו.
כן, יש בזה משהו. העולם גדול. עם זאת, אני יכול להגיד למשל על עידו, הבכור, שעוסק במסחר ופיתוח בהיקפים גדולים, הוטמעו בו תובנות של המקצוע והוא רואה טוב במעשה ידיו. הנכס הרוחני לא נעלם; הקודים שאני ירשתי מאבא ואמא, אני יכול להגיד לך בלב שלם שהועברו לדור שלישי. לתובנה יש עוצמה שמחזיקה הרבה שנים.
דלת רביעית: המסלול
אתה הגעת לצנחנים מחיל האוויר.
לא יודע מה עשיתי בקורס טיס. אני, בראש שלי היה כל הזמן צנחנים. כל נעוריי גדלתי על מאיר הר ציון וספרי הצנחנים, אבל זימנו אותי לטיס והלכתי. לאחר 11 טיסות בשלב המיון הראשוני, הצבא פתוח בפניך. כך הגענו רמי הוכמן ואני לחטיבת הצנחנים והצטרפנו לטירונות מהתחלה.
אתה חושב שהשתנית בצבא?
אני חושב שהצבא מעצים מה שקיים ממילא, מה שקיים בנפש מתוך החינוך, מתוך ההיסטוריה המשפחתית, מתנועת הנוער ומהחברים שצמחת איתם. לא חושב שהצבא גילה לי משהו שאני לא ידעתי על עצמי. אבל יש לי חברים טובים מהצבא. החברות שלי עם כמה מהמחלקה נשארה אמיצה כל השנים, למשל ירון יניב, כמו שהשתתף בנשיאת פצוע בפעולה בשובא, מצא גם את היכולת לעזור לי כשהיה הכי עסוק בעבודתו כמנכ"ל חברה. בעיניי ירון הוא אחי ורעי.
באיזה אופן לדעתך השפיעה עליך ועל כל הפלוגה העובדה שהפלוגה שלנו לא חוותה משך המסלול מצב מלחמה?
אנחנו שירתנו במסגרת שבה היינו מוכנים למסור את נפשנו. ככה. אנשים באים לשם כי הם רוצים לתרום, הם יכסו את האמת הזאת ויגידו, היינו צעירים, לצנחנים היה זוהר… עזבי! אנשים שבאו לשם היו מוכנים לתרום את נפשם.
מה שאתה אומר, בשונה מכמה שראיינתי קודם, זה שהסיבות שזימנו אותם לצנחנים לא היו הדימויים של גבריות ואגו, בעיניך אלו מילות כיסוי למה שהוא אולי חיפוש משמעות לאומית?
ככה בדיוק. אף אחד לא כתב למעלה: אני מוכן למות. אבל עצם זה שהוא היה מוכן ללכת למארב הזה או למארב אחר, זאת הצהרה מעשית, כי הרי היה יכול למות שם. אז בתוך הלב מודעים לכך שחשופים להתמודדות עם המוות. וממשיכים ולא בורחים. לא יצא לנו להיות במלחמה, זה היה מזלנו. לכל אחד המזל שלו. אבל בפנים אלו אותם אנשים.
לי יצא להיות לאחר הסדיר באינתיפאדה הראשונה באזור עזה, בחאן יונס. כשאת אומרת "לא חווית מלחמה" זה נכון, אבל חוויתי וראיתי ממרחק אפס מישהו שרוצה להרוג אותי.
באיזה תפקיד היית בחאן יונס?
הייתי מ"מ בפלוגת חרמש במילואים. הלכנו בסמטאות חאן יונס, בלילה בסמטאות ברוחב של פחות ממטר, אז זאת מלחמה או לא מלחמה? וזה עולה רק לפעמים. רבים מאד מחברינו הטובים לא מדברים על זה. לא מדברים אבל אנחנו גאים בעבר, במה שעשינו. והגאווה היא גם על הקרבה לאותם שהיו איתנו, לחברים, הגאווה הזאת מפרנסת את המפגשים שלנו.
אני רוצה לשקף לך: שאלתי עליך ואתה אמרת "הם".
כי אתה לא לבד. כשאתה הולך במקומות החשוכים מאד, אתה חייב לבטוח במאה אחוז בחבריך, במי שהולך עשרים סנטימטר מאחוריך ואתה מרגיש את הנשימה שלו בעורף, אתה חייב לבטוח בו. אתה לא הולך לבד.
אספר לך סיפור מחאן יונס. אחד מכמה. היינו 12 איש מכוחותינו והקיפו אותנו איזה מאה פלסטינים. ירינו, היו נפגעים. הנפגעים היו מהכוח שלהם. וביצענו ניתוק מגע במסלול שהייתה בו עלייה בסביבה צפופה. הייתי חייב לדעת שכל הכוח שלי איתי. ספרתי בעצמי והוריתי לסמל שלי לספור את האנשים, אך עדיין, לאחר עוד מאה מטר, כשעצרנו, שמעו בקול שלי שהייתי נסער. עמד לידי חייל מילואים בשם שווילי, ירקן בפרנסה שלו. אמר לי, "אברם, אל תדאג, אני בגב שלך." את יודעת מה זה? אף אחד, יהיה מה שיהיה התואר שלו באזרחות, לא שווה ערך מבחינתי לאותו אדם.
אז לכן כשאתה מדבר על הצבא, אתה לא מדבר עליך, אתה מדבר על כולם.
כן, זה אומר הכל על הכל. "אל תדאג, אני בגב שלך."
ובכל זאת נפגשתם עם המוות בתרגיל בעת המסלול. מותו של אריה זיסמן.
בתל יוסיפון ליד הר שיפון. בתרגיל חטיבתי, הפלוגה שלנו בפיקוד של יגאל אורבך. 11 זחל"מים. אריה זיסמן פיקד על הזחל"מ מאחור. היינו במנוחה. ישבו שלושה חבר'ה על דופן אחד ושלושה חבר'ה על הדופן האחר. הסתכלתי אחורה לעבר הנגמ"ש האחורי, אני יכול לראות את כל התמונה מול העיניים כאילו זה קרה ממש עכשיו; פתאום היה פיצוץ, ראיתי את הרסיס במהלכו, מישהו צעק. מתוך השישה שישבו על הדופן של הזחל"ם, חמישה הורידו את הראש למטה ולאריה, הרסיס הוריד לו את הראש. מול עינינו המשתאות.
אז פה נתקלתם פעם ראשונה במוות.
כן. נתקלנו במוות. הייתי בן 19. טק והאדם מת.
זאת טראומה?
אירוע שהשאיר רושם בל יימחק, לראות ראש שנחתך לשניים. לא קל אפילו לומר את זה. הוא היה איתנו רק חודש ימים. לא הכרנו אותו. היינו בהלם, אירוע נורא. והגעתי אליו לא מוכן. אף פעם לא מוכנים מול אירועים שכאלה.
מה עשית עם תום המסלול הצבאי?
הלכתי לקורס קצינים. חזרתי לגדוד, הצטרפתי לקורס של לוחמה זעירה, שהתפזר בשל אירועים בירושלים. לאחר מכן עברתי לנח"ל. הייתי קצין בסיורי בט"ש באזור נאות הכיכר, ובשלושת החודשים האחרונים של השירות הייתי מ"פ בקציימה בסיני.
אהבת את סוף השירות?
מאד התחברתי. הייתי רואה ציפורים באזור חצבה ובעין גדי, יש מבחר ציפורים מרשים. מבחינת הטבע אני פרחתי שם.
אני מבינה עכשיו שהאהבה לטבע היא אצלך מהנעורים?
בוודאי. ציפורים, דגים, אני אוהב מאז ומתמיד. אני זוכר שכאשר הייתי בן שש היו לנו ברווזים בחצר. גרנו בשיכון אזרחי ואבי זכרונו לברכה קנה לי עשרה ברווזים קטנים. גידלתי גם תרנגולות בכל גיל שאני זוכר את עצמי. הזוג הראשון מתוך הציפורים שנקראות פינקים הופיעו בחיי כבר אז.
בדל"ת אמותיו
בקיץ של שנת 2017 סגרת את העסק ואנחנו משוחחים היום, באביב 2021.
צוקר קרמיקה בע"מ כעסק, נסגר. נשאר השטח והשערים סגורים. זה היה ב-31 באוגוסט 2017 ואני הייתי בן 62. כן, זה היה מסע של ארבעים שנה. סגרנו. אמרנו תודה רבה לכולם.
צוקר, מתי הנקודה הנכונה לפרוש?
הנקודה הנכונה היא נקודת הזמן שבה אם תמשיך, תגרום נזק לעצמך ואולי אפילו למשפחה סביבך. זו נקודה חמקמקה כי עליך לזהות, כשאתה בשיא העוצמה, שעוד רגע כבר לא תהיה במלוא היכולת, במלוא הכושר לנהל את העסק. פרשתי בשיא. הרבה כוח צריך לגייס כדי לדעת מתי לחתוך.
אכן, נקודה חמקמקה.
כי הגיע הזמן. תשמעי, אשתי שאני הכי אוהב אותה בעולם, אישה חכמה מאד, שאלה אותי יום אחד, היא שאלה, אברם, מה אתה אומר, מתי? וכשאמרה, היא למעשה המשיכה חישובים קודמים שהתחלתי בהם בראשי הרבה קודם.
אתה חישבת איך לסגור ועדיין לחיות ברווחה עד מאה ועשרים.
חישבתי אלפי פעמים לפני שחן פתחה את הנושא ולאחר מכן עברנו תהליך של חשיבה והתייעצות עד שנכנסנו למהלך הסגירה. הוא ארך 14 חודשים. כל מי שאני אוהב אותו בעולם אני מאחל לו שיפעל בדרך שאנו פעלנו בה. נעשה "ביי דה בוק"; לסגור באופן הגון עסק גדול עם 15 עובדים ולתת לספקים את כל מה שמגיע ולתת לעובדים את כל מה שמגיע.
עבדת בעסק שאמנם ירשת אותו, אך את מה שצברת השגת בזכות העבודה שלך.
בזכות העבודה מהבוקר עד הלילה.
אני הולך בראש זקוף מאד. אבל בעת הסיום הייתה הרגשה של כאב עמוק. אלו החיים, לא מתלוננים. מזהים את הבעיה וחייבים לזהות במהירות האפשרית את הפתרון. מהבחינה הזאת אני מרגיש שאני לוחם. לוחם בכל הווייתי, בכל רמ"ח ושס"ה.
משך השנים צברת הערכה עצמית, היית טוב במה שעשית, אבל עכשיו בהחלטה לסיים את הפעילות העסקית, היית צריך להיפרד מההישגים הללו.
כן, אבל ההישגים נשארו שלי, הם חלק ממני. מה שרכשתי הוא כבר חלק מהאישיות שלי. אהבתי מאד את הקריירה העסקית שלי אבל עסק עצמאי הוא תובעני. בחישוב שעשיתי, העסק היה חייב לי כביכול חמש שנות חופשה כי עבדתי רוב חיי שישה ימים בשבוע.
ועכשיו, כשאתה קם בבוקר ואתה לא הולך לעבודה?
הו, אני איש מאד סקרן, הרבה דברים מעסיקים אותי, עכשיו התפניתי גם נפשית וגם פיזית כדי להתעמק בכל התחביבים שאהבתי כל חיי. למשל, טיולים בחו"ל וברחבי הארץ, אנחנו כעת בטיולים בהמשכים בשביל ישראל. יש לי דגים, יש לי ציפורים. אני אוהב את זה; אוהב לקרוא על הנושא, אני מתקרצץ על כולו.
תוכל לומר לי מהי מהות האהבה שלך שם? ממה אתה מוקסם?
אני מוקסם מהיחסים ביניהן. האופן שבו הם מקננות, איך הן מכירות אחת את השנייה. ואותי מעניין כל שלב. הזנים של הציפורים מגיעים מכל העולם, המגדלים בארץ ובחו"ל מחליפים או רוכשים זה מזה. זה נושא מאד מקצועי פה בארץ. אני בא לציפורים פעמיים שלוש ביום. מטפל, עושה שידוכים שם, מוסיף מאכלים חדשים. יש אין-סוף חומרים על זה. הידע של המגדלים בארץ גבוה לאין שיעור לגבי ריבוי ומה יצא ואיך יצא. נושא מרתק.
חייבת להודות שהעניין שלך בציפורים הימם אותי, הכרתי עולם שלא ידעתי עליו קודם. נזכרתי בסרט "איש הציפורים" ובשאלת הציפורים בתוך הכלוב. האם זאת לא בעיה? איך אוהבים ציפורים בכלוב?
אם היית שואלת את בתי שי, היא הייתה משחררת את כולן החוצה. אבל באותה מידה את יכולה לשאול אפילו לגבי חיית בית כמו כלב, שאבות אבותיו חיו חיי בר והיום אנחנו מבייתים ושולטים בו. אני חש שהציפורים מקרבות אותי לטבע. שלא לומר שהיחסים עם המגדלים הנוספים בארץ, יוצרים קשרים ויחסים חדשים.
לבסוף, רוצה לשאול אותך, היום, כשאתה כך חי את חייך, ברווחה, בנועם, עם הציפורים, עם טיולים בכל רחבי הארץ, האם תוכל להצביע על דבר עיקרי שאתה חש שהצלחת בו?
אני לא נוהג לדבר ולהשתמש במילה הצלחה. זאת לא השפה שאני מדבר בה. אבל הייתי אומר שהיכולת שלי לבחור מתוך כל רחבי העולם אנשים טובים ולנהל איתם קשרים ארוכי טווח, היתה לה ערך עמוק עמוק בעיניי. זה לא ביזנס, אבל זה כל הביזנס. תמיד חיכיתי לאזור האישי. תמיד. והגעתי לאלו שהיו משמעותיים לי ונשארו משמעותיים עד היום.
מה שאתה אומר לי זה שהצלחת לחבר את האישי מאד שלך עם מישהו אחר רחוק כביכול, ואתה קלטת אותו.
כן, הנגיעה האמיתית, הדיאלוג, כשהצלחתי לדבר עם איש זר כביכול, על המשהו האישי של עצמי, אז זהו, הייתי שם.
רמי הוכמן, מחלקה 3, גר היום בהרצליה.
ירון יניב, מחלקה 3, גר היום בכרמי יוסף.
יגאל אורבך, סמ"פ (בטירונות) והמ"פ של הפלוגה, גר היום בהוד השרון.
אריה זיסמן ז"ל