עמרי בונה
מזה אלפי שנים שעגורים עפים מעל השבר הסורי-אפריקאי בדרכם מאירופה אל ארצות החום וחזרה מהן, אך רק בעשורים האחרונים עשו להן מנהג לעצור בלהקות גדולות כאן בצפון ארץ ישראל, באגמון החולה. השינוי באורחות חייהם הוא מעשה ידי כמה חולמים שהפכו את פארק הטבע והצפרות למרכז תיירות אטרקטיבי ויוצא דופן, ולאחד מצירי נדידת הציפורים החשובים ביותר בעולם. עמרי בונה היה החולם הראשי מביניהם, מי שהגדיר את האופי הייחודי של המקום. הוא נמצא בתפקיד שמאפשר לו "לחלום בלילה ולעשות את הדברים בבוקר", כדבריו.
הוא גר היום בגבעת אלה. הדרך לביתו עוברת בחורש ישראלי ירוק מאד וצפוף מאד, המשלב מגוון של עצים; אורנים, חרובים, אלונים, אלות. כאשר הבטתי בנוף לצדי הכביש, נתתי את דעתי לראשונה לכך שהתוכן החזותי שמולי איננו מקרי, יש יד המעצבת את פני השטחים הפתוחים בבית הישראלי שלי, לא כמטאפורה, אלא בממש. זו של צפון הארץ היא היד של עמרי.
כשהיה ילד קטן והם גרו בחיפה, לקח אותו דודו מוטי, אחי אמו, שהיה בעצמו תלמיד של הסופר וחוקר הציפורים הנודע אליעזר שמאלי, אל מדרונות הכרמל כדי לצפות בציפורים. כשעמרי בגר מעט היה יוצא כבר לבד. ילד קטן (וגבוה) עם תרמיל, גולש ומטפס במדרונות הכרמל, כדי לצפות בציפורי היער ולהאזין להן (הייתה לו אז שמיעה אבסולוטית שנפגעה קשות מאוחר יותר בצבא). הוא זיהה אותן גם לפי חזותן וגם לפי ציוציהן וניהל יומן מעקב אחריהן. עבודת הגמר שהגיש בסוף י"ב שנקראה: "צפרים באזור הוד-כרמל", הוגשה כולה בכתב יד כפי שנהגנו בימים הללו, ואוּירה בדמויות ציפורי המחקר על ידי הצייר שמואל בונה, אביו של עמרי. כתב היד של הנער בן ה-17 מעיד על סדר ותכנון ומשמעת עצמית מחמירה. את התכונות הללו ניתב, למגינת ליבם של הוריו, למרד הנעורים המרהיב שלו; את עיקר זמנו הקדיש וכיוון לכדורסל. בכיתה י"א התקבל לנבחרת הקדטים בכדורסל בניהולו של ראלף קליין והחל קריירה של שחקן בליגת העל (שנקראה אז הליגה הלאומית).
"אני מאד שאפתן", העיד על עצמו בפגישתנו בביתו בגבעת אלה, כשדיברנו על הקריירה ארוכת השנים שלו בקרן הקיימת לישראל ועל עבודתו כמנהל מרחב הצפון בארגון. "וכן", הוא אומר בנוסח שקט וענייני, "יצא לי להשפיע גם בנושאים שקשורים לעיצוב הנוף שלנו, כמו גם לעיצוב תרבות שעות הפנאי של אזרחי המדינה, ולשיקום בתחומי הטבע והאקולוגיה. הקק"ל הוא גוף שיודע לעשות את הדברים האלו. אני חושב שהוא גוף צנוע שבגנטיקה שלו רוצה לעשות ולתרום ואני מאמין שאני מנהל שמייצג את הגישה הזאת בצורה אותנטית."
דלת ראשונה: עמל
איך הגעת לעבוד בקק"ל?
מודעה קטנה התפרסמה על לוח המודעות של הפקולטה לחקלאות, כשסיימתי את הלימודים וחיפשתי עבודה. ביקשו בה סוקר יערות.
למדת חקלאות בפקולטה ברחובות ועברת ליערנות.
כן, למדתי במסלול ישיר לקראת תואר שני וסיימתי כאגרונום עם התמחות במטעים. מאוחר יותר ותוך כדי העבודה, בתהליך שלקח לא פחות משבע שנים, השלמתי את הדוקטורט שעסק בניהול יערות.
מטעים לא רחוקים כל כך מיערות, גם הם עצים.
ויותר מכך, התבהר לי אז, באותו ריאיון עבודה, שבייעור יש הזדמנות נהדרת לחבר בין אהבת הטבע והציפורים שהייתה לי כילד וכנער ובין הידע התיאורטי שרכשתי. ולפתע היתה לי תחושה שזה הולך להיות סיפור של הצלחה וזה הוכיח את עצמו.
מה עושה סוקר יערות?
סובב ביערות כדי לבדוק פרמטרים שונים של צמיחת היער – כיסוי של צמחייה, צפיפות, גובה העצים, קוטר הגזע ומשתנים נוספים, ומהנתונים האלו מייצרים תוכניות עבודה. לאחר שנתיים קיבלתי תפקיד עם מוטת אחריות רחבה יותר, יערן הכרמל שהיה מעין תפקיד חלומות, אחראי על כלל יערות הכרמל.
כי הכרמל הוא כר הגידול שלך?
כן. כור מחצבתי. כך שנהניתי גם מהעבודה במרחבי הכרמל וגם מקידום די מואץ בארגון; לאחר שנתיים נוספות התמניתי למנהל איזור כרמל-חדרה, לאחר חמש שנים עברתי לניהול המחלקה למחקר ולפיתוח בקק"ל, התפקיד הבא היה פיקוח על כלל יערות הצפון ובשנת 1999 נעשיתי מנהל המרחב, תפקיד שאני מבצע עד היום.
במהלך השנים היית גם מדען ראשי של קק"ל?
לפני שמונה שנים רצו להזיז אותי מתפקידי כמנהל מרחב צפון והציעו לי תפקיד חדש; המדען הראשי של הקרן הקיימת.
היה למעבר הזה טעם רע?
אענה לך כך: אפשר להסתכל על מסלול ההתקדמות דרך חצי כוס מלאה ואפשר להסתכל על זה לפי חצי כוס ריקה. וכן, היה למעבר טעם רע, במעט. מאידך, הייתה לי האפשרות לבנות את התפקיד החדש לפי מידותיי. בתוך כך הטמעתי ושכללתי את הדרך המחקרית כתנאי הכרחי לכל פעולה, כך שהיו לי ארבע שנים מאד מעניינות, מאד מאתגרות, ונהניתי מכל רגע.
אבל חזרת לתפקיד ניהול המרחב?
כי אז, כפי שקורה בהרבה ארגונים, התחלפה ההנהלה וביקשו אותי מאד לחזור לתפקידי הקודם. בניהול מרחב בקק"ל יש פוטנציאל עשייה אדיר. וחזרתי.
העשייה של מנהל המרחב מאפשרת הנעה של דברים לאין ערוך יותר מכל תפקיד אחר. יכולת לזרום בעצמך או להצמיח יוזמות של אחרים שפועלים לידך ולהריץ אותן קדימה, להתחבר לרעיונות של הלקוחות שלנו מהשלטון המקומי או מרשויות הממשלה, אנשים וגופים שניתן לשתף איתם פעולה לאורך השנים ולעשות דברים טובים יחד. וכך גם עשינו באגמון החולה, גולת הכותרת של כל הקריירה שלי. זה המקום שבו השקעתי הכי הרבה אנרגיות של מחשבה, זמן ועבודה, והוא ללא ספק הישג משמעותי. אני חייב להגיד שכשהתחלתי את העבודה בקק"ל לא שיערתי שנושא הצפרות יהיה כל כך מרכזי בעבודה שלי וזה קרה כשהתמניתי למנהל מרחב הצפון וקיבלתי את הזכות להוביל את הפרויקט של אגמון החולה.
עמדנו במרכז המבקרים הגדול והמרשים בפתח האגמון, מבנה שקירותיו עשויים זכוכית ומאפשרים להביט החוצה, כמו מתוך חלון פנורמי ענק אל הנוף הפסטורלי, מלוא כל העין. יופיו הרגוע והפשוט של המרחב הנפרס במבט, מרומם את הנשמה והיא רוצה לעוף. כמו ציפור.
רק שיש לומר, ממבט הציפור שתנחת כאן, שטח אגמון החולה אינו גדול בהשוואה לפארקים ברחבי העולם, כמו למשל פארק דנאלי (Denali) באלסקה שהשפיע מאד על עמרי בתפעול האתר; גם שם המגמה היא לתת לסביבה הטבעית שלא תהיה מושחתת על ידי האדם אך בד בבד תמשיך להיות גורם משיכה לקהל הרחב. עושים זאת, הוא מסביר, על ידי מיתון ההשפעות המזיקות של התיירים עצמם. לדוגמה, יש איסור של כניסת כלי רכב למרחב האגמון ובכל זאת המקום מאכלס רבבות תיירים שנעים ברגל או בכלי אופן למיניהם, תיירים מקומיים ואורחים מחו"ל ללא צפיפות ובקרבה אינטימית לפרטים; אגני מים, חורשות, שבילים, מרחבי ירק פסטורליים וביניהם מיני עופות מהקטנטנים ביותר לגדולים ביותר.
"קולגה מרשות הטבע והגנים לקח אותי יום אחד לראות לינה של קבוצת עגורים קטנה בשמורת החולה ומיד, הבנתי בדקה, שהקסם הזה, אם יתמיד, יהווה מקור משיכה עצום. כל אחד ירצה לראות את המופע של הציפורים הנוחתות ועפות וכשרואים פעם אחת, לא שבעים, רוצים לחזור.
"אגמון החולה נחשב היום לאחד מאתרי הצפרות המובילים בעולם, כי עשו אותו כזה. הוא לא היה כך ללא ההתערבות שלנו. אני לא רוצה להתבטא ביהירות ולהאפיל על הטבע. הטבע הוא כמובן הבסיס, אך התופעה של הציפורים שהחלו לעצור כאן, היא חדשה. אנחנו יצרנו אותה. כבר בתחילת חיי האגמון, שתוכנן להיות תחליף וזיכרון לאגם החולה שיובש לצרכי החקלאות של אותם הימים, החלו להימשך לכאן ציפורים ובעלי חיים טיפוסיים לסביבה. הצמחייה שוקמה ואז אני נכנסתי לתמונה."
המשכת תוכנית קיימת?
הייתה תוכנית מתאר שאיננה תכנית ביצוע, אלא קובעת ייעודי שטחים ועקרונות מאד כלליים. התוכנית הראשונית הכללית הייתה להפוך את המקום לספארי, כדוגמת זה ברמת גן. להביא זברות וג'ירפות ופילים, כי לא חשבו שתהיה במקום אטרקציה טבעית שתמשוך את הקהל. אלא שהרבה משתנים שאי אפשר היה לחזות אותם מראש תרמו להצלחת הפרויקט. הדברים הבלתי צפויים הטו את הכף וחברו לתכנון נכון שזיהה את הפוטנציאל. האטרקציה הטבעית היא הסיפור הגדול, לצד תכנון מוקפד של שבילים ומצפורים לקהל. ככה יצרנו כאן אתר מבקרים עם גישה מאד אקולוגית, שילוב של שמירת טבע ותיירות ייחודית.
האימפוט שלך היה ששינית את הכיוון ולא נשארת עם הזברות?
הבנתי שאין עוד מקום בארץ שבו אפשר לראות משהו דומה לסביבה הפסטורלית הזאת בעמק החולה, של גוף מים מוקף בשדות חקלאיים. כדי לראות משהו שכזה בעבר היה צורך לנסוע לחו"ל, והנה, יש לנו חו"ל בבית. והעגורים, שבמשך אלפי שנים קודם לכן המשיכו בנדידה ולא עצרו אצלנו, אלא במספרים קטנים מאד, החלו לנחות כאן בכמויות עולות וגדלות.
הם הגיבורים הראשיים מתוך ממשק רחב של ציפורים, לא?
בהחלט גיבורים ראשיים. מרבית העופות הגדולים והקטנים מסתפקים בקיים אך העגורים, כשהחל המספר שלהם לעלות וכמות המזון שצרכו גדלה, החלו לפשוט על השדות ולעשות נזק. ומצאנו פתרון שהרבה גופים היו שותפים לו; החברה להגנת הטבע, המועצות, משרד החקלאות ועוד. באזורים מסוימים מספקים תוספות של מזון ובאחרים מגרשים את העגורים באופן יזום. יצרנו סוג של דו קיום. צריך להגיד שמספר העגורים הלך ועלה לא רק בגלל ההאכלה. יש משתנים נוספים כמו ההתחממות העולמית.
הם היו ממשיכים לאפריקה אך מספיק חם להם אצלנו?
כן, כמה מהם אף נשארים בדרום טורקיה.
האם אין ביקורת שיכולה להיות עליך שטיפחת את האגמון ומה עם כל היתר?
ממש לא נתקעתי עם האגמון. אני פועל בהרבה זירות.
בוא נדבר על מרחב זירות הניהול שלך.
המרחב שלי פרוס מזכרון יעקב, יקנעם, צומת מגידו, הגלבוע וצפונה. בצפון הארץ צומחים בעיקר יערות חורשים טבעיים, ושטחים שאנחנו מטפחים אותם. בנוסף עלינו לבצע פרויקטים הנדסיים כמו הקמת מאגרי מים, הכשרות חקלאיות, שיקום נחלים, דרכים לצרכים שונים מכבישים ועד סינגלים לאופניים ביערות, פארקים ביישובים ובערים. הזמן שלי כמנהל מתחלק בין ניהול השטחים של קק"ל – בעיקר היערות – ובין ניהול פרויקטים ברמות שונות של מורכבות בכל התחומים שמניתי.
אבל כן מרגיש שהאגמון הוא אולי המאסטר פיס, יצירת המופת הגדולה ביותר בקריירה שלי. לצידו יש עוד פרויקטים פיקנטיים שיכולים לסבר את האוזן.
למשל?
הבאנו הנה לארץ מספר לא מבוטל של עצי ארזים שמתאימים לאקלים שלנו.
ארזי הלבנון?
פגשתי בהם לראשונה בעת מלחמת לבנון הראשונה בהרי השוף. הם מאד הרשימו אותי. עוד לא הייתי יערן, כי רק שבועיים אחרי המלחמה התגייסתי לעבוד בקק"ל. אבל הזיכרון של הארזים האלה נשאר טבוע בי לאורך הקריירה שלי. נטעו אותם הרבה לפניי, אבל אני תרמתי תרומה חשובה להגדלה משמעותית של ארזי הלבנון אצלנו.
איך מביאים עץ ליער בישראל?
דרוש מחקר מקדים. משווים ומבררים על מקורות של עצי ארז, באזורי אקלים ותנאי קרקע הדומים לאלה שבישראל, לדוגמה, באחד הכנסים המקצועיים שהשתתפתי בהם, למדתי שארזי הלבנון באיזור הגבול שבין סוריה לטורקיה מתפתחים באופן טבעי בגובה נמוך 400-800 מ' בתנאים שדומים מאד לאלו שבגליל ובגולן. ואמנם מצאנו בחלקות איקלום שהקמנו בגליל, חלקות שנטענו בהן עצים שמקורם ביערות ארזים שונים באגן הים התיכון, כי המקור הזה מטורקיה התבלט בהתפתחותו. לפני כמה שנים קיבלנו משלוח של הרבה זרעי ארזים כאלה מטורקיה. היום, כשהיחסים הדיפלומטים משתפרים, אנחנו פונים אליהם שוב בניסיון לקבל מהם שוב זרעים. זאת למשל אנקדוטה, אבל אני מרגיש הרבה גאווה שהייתי שותף לה.
אתם מתערבים הרבה יותר בטבע מרשות הטבע והגנים, למשל.
כן, הם מנהלים גישה של אי התערבות, או כמעט אי התערבות. לפעמים גם אנחנו נוקטים בגישה הזאת, לתת לטבע לעשות את שלו ומנסים, בהתאמה לתנאי השטח, לנהל יערות באמצעות עידוד תהליכים טבעיים, אך בדרך כלל הממשק של קק"ל יותר אקטיבי. נטיעת יער דומה לחקלאות במידה רבה. כמו שנוטעים בוסתן או מטע, כך נוטעים יער, ולאחר מכן צריך לטפל בו.
החזון שלך הוא לראות בארץ שלנו יערות שאינם רק אורנים?
בהחלט. אפילו פה מתחת לבית שלי. את יכולה לראות פה את היער הוותיק שמורכב מאורנים בני 40 שנה בערך וכאן למטה יער מעורב, חרובים, אלונים, אלות, שניטע לפני כ-10 שנים, עם דגש בעיקר על מינים של חורש טבעי.
בהתייחסות לסיפור של חוני המעגל: כמה שנים נצטרך עוד לחיות כדי שנראה את היער במיטבו?
זאת שאלה מאד מתסכלת ליערן, שהוא יודע שהיכולת שלו להשפיע ולראות תוצאות היא הרבה יותר קצרה מהיכולת של מושאי הטיפוח שלו. אנחנו יכולים להשפיע רק על חלק מפרק הזמן בו היער גדל, אבל לומדים וחוקרים כל הזמן את הדינמיקה שלו ומנסים להשפיע עליו. אני קיבלתי את המקל מיערנים ותיקים שקיבלו אותי לעבודה לפני לא מעט שנים ובימים אלו ממש אני מוסר את המקל הלאה.
למה חשוב להפוך את הגבעה כאן למיוערת, במקום הגבעה שהייתה יכולה להיות טבעית?
יש על הנושא הזה חילוקי דעות. מאחר ובישראל אין שטח שלא היה נתון לניצול מתמשך והרסני של האדם, אני בעד התערבות שמטרתה שיקום אקולוגי של מה שנפגע וייעור הוא דרך מסוימת לעשות זאת. כשאנחנו משווים את אחוז השטח המיוער בישראל בהשוואה למדינות אחרות בים התיכון, אנחנו נוכחים שהיקף היער שלנו פחות במידה רבה מרוב שאר המדינות. בישראל יש 150-200 מ"ר בלבד יער על כל אזרח או אזרחית, בעוד שבמדינות האחרות הוא גדול פי עשר או עשרים. לכן אנחנו חושבים שלא הגזמנו בנושא של ייעור במדינה, ואם אפשר היה לייער עוד, כנראה שהיה נכון לעשות את זה, אבל מפני שאנחנו ארץ קטנה וצפופה עם שיבוצי שטח מאד מאד מגוונים, כמעט בלתי אפשרי לנטוע עוד יערות היום וקשה למצוא מקומות ולקבל את ההסכמות של כולם כי חלק רוצים לעשות חקלאות, חלק רוצים לפתח איזור תעשייה או יישוב חדש, או מלון.
אתה עובד בארגון שמחובר מאד למשימות הלאומיות של ישראל.
תראי, קק"ל גם ייבשו את אגם החולה בשנות ה-50 וגם חידשו אותו 40 שנים לאחר מכן. היום אנחנו מעורבים עמוקות בהגדלת מאגרי המים כדי לקלוט את מי השיטפונות ולמחזר את מי הקולחים.
כל מאגרי המים שממלאים את הנוף הם פעולה שלכם?
80% מהם. כלומר, לקק"ל יש בהחלט תפקיד מכריע בהגדלת כמויות המים שזמינות לטובת החקלאות במדינת ישראל. האוכלוסייה גדלה והולכת, המשאבים של המים מוגבלים ויש צורך בעוד מים מושבים. ישראל, אגב, מובילה בין-לאומית בתחום הזה של שימוש במי קולחים לשימושים חקלאיים. יצירת מאגרי המים טובים גם למניעת זרימת מי הקולחים הלא מטוהרים בנחלים, כצעד חשוב לשיקומם.
מה עוד בתחום העבודה שלך?
באחריות מנהל מרחב מחלקות מקצועיות, כמו מחלקת תכנון, מחלקת יער, מחלקת כספים, מחלקת ארגון ותחזוקה והוא מנהל ארבעה אזורים, תת-טריטוריות בתוך המרחב, שאף הן נחלקות לגושים. בתוך כל זאת יש את קהל המבקרים והמשתמשים בפרויקטים השונים. אני משקיע הרבה תשומת לב לספק לכל עם ישראל תשתיות לנופש ופנאי חינם אין כסף ביערות שלנו. עבודה מאד קשה, מאתגרת, אבל נותנת המון סיפוק. כשעברה חופשת הפסח האחרונה בשלום, כשכל המבקרים בעיקר נהנו ופחות קיטרו על הלכלוך ועל הצפיפות, אז אפשר היה להתמלא בתחושה מאד גדולה של סיפוק.
גם המסלולים לאופניים הם פעולות שלכם.
לפני 15-20 שנים התחלנו לפתח את המסלולים לרוכבי אופני שטח, "סינגלים". מאות רבות של קילומטרים בשטחים פתוחים. הייתה לנו תרומה גדולה ליצירת טרנד של ספורט ובילוי בחיק הטבע ויצרנו בדרך הזאת הרבה נאמני יער, גם אם הם לא מודעים לזה. אנשים שמשתמשים באופן קבוע בשבילים ובדרכים ביערות שלנו, מבינים את ערכם ואנחנו נעזרים בהם אחר כך אם יש צורך לשמור על היער מפני פיתוח לא מבוקר וכו'.
מבקרים את קק"ל גם על התערבות יתר וגם על כך שלא נאבקים מספיק נגד פיתוח בשטחי טבע יוצאי דופן. איך מתמודדים עם בליל הקולות הזה?
באופי שלי אני מאד סלחן. אנשים מגבשים דעות קדומות על כל נושא שהוא, ובוודאי במדינה שלנו, על הקיטוב שבה. וצריך להגיד ביושר שהארגון לפעמים מצדיק בדרך קבלת ההחלטות שלו את הביקורת הזאת, אבל אני מסתכל על חצי הכוס המלאה, על התרומה האדירה שקק"ל נתנה ונותנת בכל השנים לטובת תושבי המדינה. אני חושב שאלו דברים מדהימים.
אני שומעת ממך שהרבה החלטות מתקבלות על סמך מחקר. אתה כל הזמן בדיאלוג עם ממצאים חדשים?
היערנים כולם, ולא רק אני, עושים שימוש בכלים מחקריים. זה דבר מובן ובסיסי שעוזר מאד לשפר את צורת העבודה.
אבל בסוף אתה צריך לקבל החלטה.
תפקידי ניהול כוללים דילמות ומצבים של עמימות ואי בהירות שצריך להכריע בהם ולקבל את ההחלטה הטובה ביותר. זה מה שאני עושה ב-30 השנים האחרונות. הניהול תמיד סיקרן אותי וכמו שסיקרן אותי לפתור דילמות מקצועיות בתחום היערנות, סקרן אותי באותה מידה לפתור דילמות בתחום הניהול. בשנת 2004 נפלה לידי הזדמנות מצוינת ללמוד ולהעשיר את הכלים בכל מה שקשור בניהול. נסענו כל המשפחה להרווארד, קיבלתי שנת שבתון באוניברסיטה האמריקאית ולמדתי תואר שני נוסף במנהל ציבורי.
תן דוגמה לכלים או תובנות שרכשת שם.
זאת הייתה שנה מעשירה מאד, בעיקר יצאתי משם עם תובנות בפרקטיקה של הפעלת סמכות לא-פורמלית. סגנון כזה של ניהול, מחייב גיבוש חזון לשינוי מציאות קיימת, נטילת סיכונים תוך הגדלת אי הוודאות ומוכנות לחרוג מנהלים קיימים. לכן הוא יותר מורכב ומסוכן.
תובנה נוספת היא איך לא להיות "פרש בודד", כזה שמקבל החלטות בעצמו מבלי להתייעץ. ניהול נכון מחייב סוג של מנהיגות שעובדת עם אנשים רבים בשיתוף פעולה, להצליח להביא את אלה שסביבך למקום טוב יותר מבחינת המאוויים שלהם. זה אחד מהאתגרים הניהוליים הכי גדולים. הדרך להניע אנשים היא לתת את התחושה האמיתית שהם שותפים בפרויקט ובלי השותפות שלהם זה לא יוכל לקרות. זה סוג של אמנות הניהול.
דלת שניה: ילדות
תמיד היית מאד עצמאי?
אני חושב שזאת ודאות פנימית עמוקה שאני יכול לפעול לבד, והיא כרוכה במשמעת עצמית מאד קפדנית. הדרך הזאת היא חלק ממני עוד לפני שהפכתי להיות ספורטאי. מכיתה ג' הייתי צפר חובב עצמאי וניהלתי באופן שיטתי יומן של תצפיות בציפורים. הייתי קם בבקרים עם אור ראשון ועובר דרך הרחובות הריקים של העיר כדי להגיע לחורש בוואדיות הכרמל ושם לערוך תצפיות בציפורים.
נולדת בחיפה.
שכונת הילדות הייתה הדר הכרמל וגרתי ברחוב הרצליה בחיפה. למדתי אז בבית הספר היסודי "מעלה הכרמל" שנמצא ליד כיפת הזהב של הגנים הבהאים. את התצפיות הראשונות שלי בציפורים עשיתי כשגרנו ברחוב התשבי ומשם הלכתי לוואדי לוטם היורד מגן החיות לכיוון חוף הים. שם פיתחתי את התצפיות הראשונות שלי בציפורים, כשאני נעזר בספר של אליעזר שמאלי.
שמאלי הוא זה שכתב את הספר המפורסם "אנשי בראשית", סופר ידוע בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה.
כן, הוא בעיקר מורה וחוקר טבע משפיע, והוציא עשרות ספרים ולפחות ארבעה או חמישה מהם הם ספרים רק על ציפורים. הוא היה התנ"ך שלי.
איך ידעת איך עוקבים אחר ציפורים? ממי נדבקת?
בשנים שגרנו ברחוב התשבי מעל נחל לוטם, חיה בדירה מתחתינו משפחתו של דודי מוטי, אחיה של אמי. שניהם היו בילדותם תלמידים של אליעזר שמאלי בכבודו ובעצמו, ואת האהבה לציפורים קיבלתי מהטיולים שהיה לוקח אותי ואת בנו, בן דודי, אל הוואדי להתחקות אחר ציפורים.
ולאחר מכן התחלת לצאת לבד?
זה התפתח כאשר עברנו להיות מראשוני המתיישבים בשכונת דניה בחיפה, מרבית השטח סביבנו היה יער וטבע. התחלתי לנהל בעצמי יומן תצפיות אחר ציפורים. מאוחר יותר השתמשתי ביומנים שניהלתי, כשכתבתי עבודת גמר כחלק מבחינות הבגרות בסיום י"ב בתחום מקצוע הביולוגיה, עבודה שכתבתי בהדרכה של צפר בשם ראובן ענבר, על הציפורים בהוד הכרמל.
אני רואה שקיבלת על העבודה ציון 10, המאה של פעם.
כן, עבודה ראויה. שימי לב שאבא שלי הוא זה שאייר את דמויות הציפורים בתוכה. כשהיה צריך להשתמש בציור כדי לעשות משהו הורִי, היה עושה זאת בשמחה. למשל, לקראת פורים, הכין לנו תחפושות הכי מושקעות בעולם, כי עשה את זה בדרך שהוא התחבר אליה, שאהב.
אז בוא נדבר על ההורים. נתחיל דווקא באמא. אמך, ילידת הארץ. נולדה במרחביה.
סבא רפאל וסבתא זהבה עלו בשנת 1921 והיו ממייבשי הביצות בחדרה. הם הצטרפו לניסיון הראשון להקמת מושב בישראל במחניים, אך נאלצו לעזוב כאשר המסגרת החברתית התפוררה. סבתי הייתה בעצם המנהיגה והיזמית של המשפחה החקלאית הצעירה שהתמודדה עם קשיים רבים. הם עברו עם פרה ועגלה למושב מרחביה, שם הסבתא גילתה רוח יזמית ופיתחה ענף של גידול אפרוחים וצימרים במשק החקלאי בתקופת מלחמת העולם השנייה. סבא היה דווקא איש ספר, אך איכר חרוץ.
אני חושב שאת האהבה שלי לחקלאות שהחלה יותר בתקופת התיכון, ספגתי בין היתר באמצעות אמא שלי. היא הייתה מספרת לי לא מעט על ילדותה במושב, כמה עבדה קשה בעזרה למשק. הסיפורים שלה מאד דיברו אליי וכשהייתי מבקר בבית במרחביה הייתי למשל קורא בנאמנות עיתון שנקרא "השדה".
"השדה" היה כתב עת לחקלאים, הגדיר את עצמו כירחון שמושי ומדעי למשק החקלאי המעורב. איפה קראת אותו?
מצאתי את הגליונות שלו בבית של הסבא במרחביה, וקראתי את כולם. אחר כך גיליתי שמתגוללים אצלו גליונות נוספים על גידול כבשים ובקר וקראתי גם אותם. זה פשוט עניין אותי.
בן כמה היית?
אולי בן עשר. אפשר להגיד שכבר בתור ילד גיליתי תכונות של משימתיות ויכולת לראות גם דברים קדימה, ובאמת גם להגיע אליהם ולהגשים אותם.
מי לדעתך טיפח את המוטיבציה שלך, ילד בכיתה ג' שיוצא לבד לתצפיות ציפורים?
אני חושב שזה היה יותר מצד אמא. גם היום יש לה עוד ציפיות ממני ומשאר הילדים. כנראה שזו היא שיצרה אצלנו את הרצון להצטיין.
אמא עבדה?
אמא הייתה מורה בהשכלתה, אבל די מהר כשאנחנו נולדנו היא נשארה בבית ועסקה בגידול שלנו. העובדה שהייתה כל השנים עקרת בית נתפסת כהחמצה מאד גדולה בעיניים של היום. היא מאד מוכשרת ומלאת חיים. לפני כמה שנים עברה לתל אביב מחיפה וממשיכה בחיים נמרצים מאד. אבל כשאני שואל אותה למה לא מימשה את עצמה, היא אומרת, "זה מה שרציתי לעשות; ללוות את אבא". היא באמת עזרה לאבא להתפתח כאמן.
נכון להיום הקמנו עמותה שמנהלת את האוסף האמנותי של אבא, ואמא הרוח החיה של העמותה. היא כתבה ספר עב כרס על היצירה של אבא, דוחפת אותנו לעשות לו תערוכות. לפני שנה יזמנו תערוכה שהופיעה במוזיאון בחיפה עם שלל יצירתו של אבא.
אביך שמואל בונה היה צייר ואמן ישראלי, ואני קוראת בערך שנכתב עליו בוויקיפדיה שהיו לו הרבה תערוכות יחיד והשתתף גם בתערוכות קבוצתיות, ייצג את ישראל בתערוכות בין-לאומיות חשובות ובהן ארבע פעמים בביאנלה באיטליה, והוציא חמישה ספרי אמנות המכילים את ציוריו.
אבא הגיע לישראל בגיל שש אבל החשיב את עצמו כצבר לכל דבר וזאת הרוח שקיבלנו ממנו בבית. הוא נולד במזריץ' בפולין, בשנת 1930. סבי, שהיה חייט במקצועו, הגיע לישראל בשנת 1933, על מנת לעבוד ולהכין את עליית המשפחה לארץ ישראל. כשהמשפחה הצטרפה אליו הם השתקעו בחיפה, ואבא גדל שם. הוא הצטרף לתנועת "המחנות העולים" וכשהיה בן 17 נשלח להכשרה בחולתה ושם הצטרף לפלמ"ח. הוא השתתף בקרב השלישי על נבי יושע, הקרב שבו הצליחו לכבוש את המצודה, ובמלחמת השחרור נלחם בגדוד השלישי של חטיבת יפתח. אבא נפצע בקרב על כיבוש המצודה בצפת.
הוא דיבר על התקופה הזאת?
בוודאי. אני זוכר שהגענו כמה וכמה פעמים לצפת, היינו עולים למעלה למצודה, והוא סיפר על הקרב, איך נפצע, איפה לחם, איך הלך אחורה בכוחות עצמו, או אולי זחל לנקודת איסוף פצועים. ואני תמיד חשבתי לעצמי שהיה אז בעצם רק בן 17 וחצי ועבר כאלה טראומות.
מה עשה כשהשתחרר?
הוא עבד כמודד קרקעות מטעם הסוכנות היהודית ואני זוכר שהייתי נוסע איתו ברחבי הארץ. במקביל המשיך לצייר. כך גם הכיר את אמא, הם נפגשו בסטודיו לציור. לאט לאט התפרסם כצייר ויכול היה להרשות לעצמו לעזוב עבודה רגילה עם משכורת ולהתמקד בציור ובאמנות.
איך זה לחיות עם אבא צייר?
אבא היה מאד ממוקד ביצירה שלו. היה יכול לשהות שעות בסטודיו, לשיר ולפזם לעצמו ולהיות בסוג של התרוממות רוח מיוחדת. כשהייתי בא אליו להתבונן ביצירה שלו, הרגשתי שיש לו קושי להתנתק ולהתפנות אליי, גם אם הייתי שואל אותו שאלות הכרוכות בציור. הרגשתי שהוא נורא שקוע בעבודה שלו.
מישהו מכם הלך בדרך של אמנות? הרגשתם שאתם צריכים להמשיך את דרכיו?
בדור שלנו נראה לי שכבר לא נראה בחירה במסלול האמנות. אני הבכור, יש לי אח, אחאי, שצעיר ממני בחמש שנים, מהנדס במקצועו וחי בכוכב יאיר. ואחות, דפנה, שצעירה ממני ב-13 שנים וחיה בארצות הברית.
אתה חושב שההורים התאכזבו?
הוריי העריכו אותי מאד ואת הישגיי, אך הם לא ראו את העיסוק שלי בספורט ולא את האהבה שלי לציפורים כמשהו שתואם את הציפיות שלהם. ההורים שלי רצו שאהיה כדמותם. הנושא של אמנות חזותית, מוזיקה, אפילו כתיבה, היה קרוב ללבם. אני זוכר שהם ניסו להניא אותי להפסיק את הכדורסל ולעבור למשהו אחר. בי רק התחזק מרד נעורים – לעשות הפוך ממה שההורים שלך רוצים.
איך נוצר החיבור לכדורסל?
הפכתי להיות כדורסלן כשעברתי מבית ספר יסודי לתיכון, למדתי בעירוני ה', שם גיליתי את המשחק והתאהבתי בו. בכיתה ז' התחלתי לשחק ובכיתה ח' כבר עברתי לקבוצה עם מאמן. בכיתה ט' הגעתי לנבחרת הקדטים של ישראל. הייתה התקדמות מאד מהירה.
הפועל חיפה?
שיחקתי בקבוצת הנוער של הפועל חיפה בכדורסל, מה שחייב משטר מאד קפדני. שלושה אימונים בשבוע, לפעמים ארבעה. שעות האימונים היו לאחר סיום יום הלימודים. לעתים הייתי צריך ללכת הרבה ברגל לאימון או חזרה ממנו כי לוח האוטובוסים לא תמיד התאים לי. אני חושב שככלל, לספורט, נדרשת בעיקר השקעה והתמדה. התכונות הללו הן המפתח להצלחה הרבה יותר מאשר הכישרון. המון משמעת עצמית. כנראה שרכשתי אותה עוד לפני כן ויישמתי אותה בכדורסל.
היו בהחלטות שעשית בחייך צדדים בהם הרגשת שאתה ממשיך את דרכיהם של הוריך?
אני חושב שהאהבה שלי לשטחים הפתוחים החלה להתגבש כשהצטרפתי לאבא בנסיעותיו לפעמים, בתקופה שהיה מודד קרקעות. בנוסף, שניהם היו לוקחים אותנו לטיולים, ואהבת הארץ הייתה חלק ממה שספגתי בבית.
מה עוד היה בבית?
זה היה בית עם ספרים. בנעוריי קראתי ספרים רבים, רובם קשורים למלחמת העולם השנייה, גם קלאסיקות בפרוזה וגם ספרים היסטוריים. קראתי את הספר "אנשי פאנפילוב", שמתאר את הרוסים בקרב על סטלינגרד, קראתי על הקרבות שמונטגומרי ניהל נגד רומל בצפון אפריקה, ועל הנחיתה בנורמנדי. אני בטוח שהספרים האלה גיבשו את הרצון שלי להתגייס לצנחנים ולבחור בחיל קרבי. הייתה להם השפעה עמוקה עליי.
בדור שלנו היו לספרים לפעמים השפעה על גיבוש האישיות יותר מחינוך פורמלי.
הקריאה והתובנות של הספרים בנפש הנער המתבגר שהייתי העמיקו את ההתלבטות שלי בין המשך הקריירה בכדורסל ובין בחירה בחיל קרבי בצבא.
מה גרם לחיל הקרבי לנצח?
בנעוריי הייתי במסלול של ספורטאי מצטיין ולמרות ההתלבטויות, נוצרה בי בתחילה הכרעה בכיוון של קריירה בכדורסל. אבל אז קרה דבר. מלחמת יום כיפור. אחרי מלחמת יום כיפור הכל השתנה. הבנתי שאני חייב ללכת לצבא ולהזניח זמנית את הקריירה של הספורט.
דלת שלישית: המסלול
"יש זיכרון נוקב שקדם למלחמת יום כיפור, שהשפיע עליי עמוקות. בן של חברים מאד טובים של ההורים שלי, שהתגייס לצנחנים והמשיך לשירות קבע, נהרג במלחמת ששת הימים. החברים ביקשו מאמי לכתוב ולערוך חוברת זיכרון. שמו היה אהוד (שנורמן) שני, בחור יוצא דופן ומאד מוערך, סיים קורס קצינים כחניך מצטיין, קודם מהר לפיקוד פלוגה, השתתף במבצעים צבאיים, בין היתר הקים את יחידת דוכיפת. הוא נהרג בקרב בתל אל-פול בירושלים. החברים של אהוד הגיעו אלינו הביתה לספר עליו ואני ישבתי שם ושמעתי. הייתי ילד כל כך צעיר, בן שלוש עשרה, והשיחה ההיא נטבעה בי והשפיעה עליי מאד.
בגיל יותר מבוגר, כשמתחילים לחשוב על הצבא ומה לעשות ואיך לתרום, היו סיפוריו של אבא ממלחמת העצמאות בעלי משמעות עבורי. בנוסף, אני זוכר שבסוף כיתה ט׳ הייתי בקורס מ״כים בגדנ״ע בג׳וערה, שזה סוג של טרום טירונות.
החלטת אם כך לפרוש מהמסלול של ספורטאי מצטיין?
התגייסתי במטרה שאני עוזב את הספורט והולך לצבא. מי שחזר ונדנד לי היה המאמן שלי ראלף קליין. חזר ואמר, "עמרי שמע, אני יכול לסדר לך שתצא מסנור הביתה. אני מכיר את אסף וילין".
אסף (וילין) חפץ, היה המב"ס בסנור באותה תקופה.
כן, הוא אישר את הדבר, וכך התגייסתי עם סידור ואישור לצאת בסופי שבוע לאימונים בווינגייט.
פריוילג.
אני זוכר את דוד ליפשיץ, שהיה הסמל שלנו, מביט בי כשאני מוכן ולבוש בבגדי א' ביום שישי בבוקר. "אני הסמל שלך", הוא אמר לי, "נשאר כאן שבת, ואתה הטירון הצעיר יוצא לאימונים של הנבחרת." אבל זה כמובן לא החזיק מעמד. המסעות הקשים היו בימי חמישי, ובין אם יצאנו אליהם או לא, הייתי מגיע לאימונים בווינגייט מותש, עם רגליים חבולות. לאחר פעמיים-שלוש הבנתי שלא אוכל להמשיך כך, ואמרתי לראלף שאני פורש מהנבחרת ואחזור לספורט כשיהיה אפשרי."
עמרי, אתה רואה את ילדינו עוברים מהפך ובוחרים במסלול כזה פטריוטי?
לא. אני אומר בצער גם לגבי הילדים שלי וגם לגבי החברים שלהם. הם ילדים נהדרים והם עשו מסלול מאד קשה בצבא. אבל אני לא רואה את הדבקות והפטריוטיות שהייתה אז. אני מקבל את השינוי הזה. לא שזה יותר או פחות טוב, זה אחר.
זאת שאלה, עד כמה החינוך בבית משפיע ועד כמה רוח התקופה.
בהחלט. אני נוכח שלגבי הילדים שלי, אני דמות לחיקוי עבורם באופן טבעי, כמו כל הורה עם הבן שלו. ולפעמים כשאני מדבר עם הבן שלי אני נותן לו דוגמה ממה שאני עברתי. אבל דרך החשיבה שלהם היא אחרת. תפיסות עולם הערכים שונה בדרך זו או אחרת. דור ה-Y ודור ה-Z, אנחנו לא בטוח משדרים על אותו התדר.
איך היה בטירונות?
יש לי זיכרון מהמסע הראשון. עמדנו ברחבת המסדרים. שאול קניג בראש המחלקה תדרך אותנו, ובמהלך התדרוך החל גשם זלעפות. הייתי בטוח שישחררו אותנו חזרה לחדרים, אבל קניג התחיל לצעוד באון אל תוך הגשם. לקח לי דקה או שתיים להבין שזה המצב. אחרי דקות ספורות הבגדים נרטבו לחלוטין, המשקל שלהם הכביד יותר ויותר על הגוף מתחת לחגור והחלו שפשפות.
במקרה מצאתי את עצמי הולך ליד חייל אחר שלא הכרתי עדיין, אני חושב שזה היה סתוי. ראיתי שקשה לו קצת יותר מאשר לי כי הייתי אז הרי בכושר מעולה. ספורט תחרותי מחייב אותך להתמודד עם קשיים פיזיים, ובאתי עם יכולת להתמודד גם עם פציעות ולהמשיך הלאה. אז הושטתי יד לתוך החגור שלו ומשכתי אותו, ואמרתי לעצמי שלמדתי משהו מתוך הפעולה הזאת. אני לא בטוח שהייתי מסיים את המסע אלמלא הייתי מתחבר לסתוי. אני מושך אותו אבל הוא נותן לי את הכוח. את מבינה מה שאני אומר? אם רוצים לשאוב כוחות, זה בין השאר מהעזרה ההדדית והתלות אחד בשני.
מעניין מהו הקול הפנימי שמורה מה לעשות במצבים כאלה.
אני מניח שזה היה סוג של תגובה אינטואיטיבית. כשחברתי אליו תוך כדי המסע, גם לי היה מאד מאד קשה. בדיעבד הרגשתי שזה היה סוג של הצלחה הדדית, כי הכוח שלי נבע גם מהמחוייבות אל החייל שלידי באותו מסע, וגם אם היה לי קשה, ידעתי שאני לא מפסיק. אתה מחויב לא רק לעצמך. זה היה מוטו שאחר כך הבנתי בנוגע להרבה קשיים שהיו בהמשך, שהחברותא הזאת והעזרה ההדדית היא מרכיב חשוב ועמוק בהוויה הצבאית.
בטירונות שלכם היו כמה מאפיינים קשוחים כמו ה"דיסטנס" מהמפקדים, כמו מחיקת הזהות. אחד החברים כאן קרא לזה: "תשכח את אמא שלך…" כמה זה השפיע עליך?
זה לא הזיז לי. אני זוכר שבאותם מקרים שהיו מטרטרים אותנו, ככל שהטרטור היה יותר ארוך ויותר נוקשה אני הרגשתי מעין משהו דמוי שמחה מכמה שזה קטן עליי, שאני לא מתרגש מזה באמת. אני חושב שנהניתי מהיכולת שלי להתמודד, מתחושת היכולות העצמיות שלי. אולי בגלל שהייתי ספורטאי כמו שאמרתי, היכולת הפיזית העניקה יתרון מסוים בהתמודדות גם עם האתגרים המנטליים שנתקלתי בהם בטירונות. לא הייתי קרוב לשבירה באף נקודה.
אחרי הצבא חזרת לכדורסל?
למעשה חזרתי לכדורסל כבר במהלך הצבא. בקורס צניחה פרקתי את הכתף. בעקבות זאת לא צנחתי, והמשכתי את המסלול עד סוף קורס מ"כים מבלי להיות "צנחן" וללא כנפי צניחה. מה שעוד קרה לי במהלך המסלול, שהשמיעה שלי נדפקה בגלל שלא שמתי אטמי אוזניים. מאז יש לי צפצופים מתמידים, שאיכשהו לא משפיעים על איכות החיים שלי, אך הייתה לי קודם לכן שמיעה פנומנלית. הייתי הרי צפר, הייתי שומע ציוץ הכי קטן ויודע לזהות מאיפה הוא מגיע ומיהי הציפור המצייצת. היום אינני מצליח לשמוע טונים גבוהים, למשל צלצול טלפון. אני רואה את הפשוש פה בגינה מניע את המקור ולא שומע את הקול שלו.
ההצטברות של שתי הפגיעות האלו הביאו אותי למסקנה שאני רוצה למצוא את דרך הביניים ויכול לחזור ולנסות ולשלב בין השירות הצבאי ובין הכדורסל. ביקשתי ללכת לקורס מדריכי ספורט.
ונשארת בצנחנים?
חזרתי לסנור ועד סוף הצבא אימנתי כמדריך ספורט כמה דורות של צנחנים צעירים. לקראת סוף השירות חזרתי לשחק כדורסל בהפועל חיפה, כך שהתאפשר לי לחזור באופן חלקי לאימונים בקבוצה שלי, הפועל חיפה, שהייתה אז בליגה הלאומית. כשהשתחררתי חזרתי בהיקף מלא לקריירה של כדורסלן. זה הסיפור של הקריירה הספורטיבית שלי שבסופו של דבר ניצחה את הקריירה הצבאית שלי.
ובמילואים?
זמן קצר לאחר שהשתחררתי נקראתי לאימון הקמה של חטיבת נ"ט.
החטיבה שנקראת היום "עוצבת אש" והחיילים היו מילואימניקים, בעיקר בוגרי חטיבת הצנחנים וסיירת שקד.
שבעה שבועות היינו באימון ההקמה של החטיבה. לאורך כל השנים הייתי מ"כ בחטיבה, כולל במלחמת לבנון השנייה בגזרה המזרחית ג'בל ברוך, בקעאה. שם הגדוד שלנו הפעיל את המארב המפורסם בו פגע באמצעות טילי טאו במעל שבעים כלי מלחמה סוריים ואפילו במסוק גאזל.
דלת רביעית: משפחה
"אני בן של הצייר שמואל בונה ואומרים על הכישרון האמנותי שהוא בדרך כלל מדלג דור או שניים. אז עליי הוא דילג ואני מתרשם שגם על הילדים שלי זה דילג.
הבן הצעיר, רועי, עדיין לפני שירותו הצבאי היה ספורטאי. הוא שיחק עד לפני שנה טניס ברמה הגבוהה ביותר, אך פרש מטניס תחרותי, הלך לקורס מאמנים, וכרגע הוא שומר את הקשר עם הספורט באמצעות משחק בליגה, שזאת מסגרת לא כל כך מחייבת, והוא מאמן ילדים קטנים. הוא מתגייס בנובמבר הזה ומעוניין להגיע לצנחנים.
יובל האמצעי, בן 28, סיים שירות צבאי כקצין בתותחנים ולומד שנה שנייה מדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. בזמנו החופשי עובד באחת המסעדות של אייל שני וחולם להתפתח בתחום הקולינריה. גוני, הבכורה, בת 30, סיימה לימודים של ריפוי בעיסוק, עובדת בתחום בחצי משרה ומשלימה הכנסה בסידור דירות.
איך החיים ביישוב קהילתי?
בגבעת אלה יש היום בערך 500 משפחות, שזה לא מעט. אגב, גם דוד ליפשיץ, הסמל שלנו במחלקה, גר פה ביישוב. לאחרונה נוספה הרחבה של 150 משפחות והביאה למנעד נכון יותר של חתך הגילאים. המשפחות הצעירות ממלאות את הגנים ואת בית הספר היסודי, ונפתרה בעיית ההזדקנות של היישוב.
אתה מעורב בוועד היישוב?
בגלל שהעבודה שלי כל כך אינטנסיבית, התרומה שלי ליישוב לאורך השנים הייתה יותר מוגבלת. תרמתי מהיכולות המקצועיות שלי ופחות מהזמן שלי.
הייתי שנתיים חבר הנהלה ואני עוסק כאן לפעמים בנושאים של איכות סביבה. ארגנתי נטיעות באירועי ט"ו בשבט, עסקתי קצת בפיתוח ההרחבה שבנינו לפני כמה שנים. אני מסייע ומייעץ לאנשים בנושא של מניעת שריפות, איך לטפל בחצרות שלהם. הסוגייה מעניינת חלק מהאנשים. אשתי יותר מעורבת ולוקחת חלק באירועים חברתיים כאן ביישוב.
איך הכרת את אשתך נירה?
במסיבה ודרך חבר שהכיר בינינו. הייתי כבר בן 33 או 34, ומהר מאד גילינו ששנינו חיפאים. היא למדה בבית הספר הריאלי, אני בעירוני ה', יש בינינו הרבה מהמשותף, למשל, ההורים של שנינו הם ציירים ואת רואה על הקירות ציורים גם של אבא שלי וגם של אבא של נירה. התחתנו באוקטובר 1990.
(נירה: "לדייק בפרטים בבקשה: איך הכרנו? פעמיים הוא חיזר אחרי, שיירשם לפרוטוקול. בפעם הראשונה, באותה מסיבה, אמרתי לא. ואז במסיבה נוספת פגשתי את החבר שהכיר בינינו ששאל אותי אם באתי לבד ואם הוא יכול להגיד לעמרי…" עמרי: "ואז קיבלתי אור ירוק להסתער פעם נוספת").
ואתה עדיין חובב כדורסל? יש לך קבוצה שאתה אוהד?
בגלל פציעות נאלצתי לעזוב את הכדורסל, גם כחובב. עברתי לספורט אחר. היום אני רץ, אני רוכב על אופניים. בהחלט תחליף טוב לכדורסל. אפשר להגיד שבמשך 25 שנים כדורסל היה לחם חוקי. עד גיל 36 או 37. עד גיל 30 בערך שיחקתי בליגות הגבוהות ומעבר לגיל 30 הייתי בליגות יותר נמוכות, בדרך כלל כמאמן-שחקן. אז הייתה אפשרות כזאת שאת תהיי גם מאמנת של קבוצה וגם שחקנית.
בדלת אמותיו
אם מורידים את התארים והגדרות התפקידים, הרי תמצית עבודתך עוסקת בפשטות ביערות כל השנים הללו. והנה, השריפות החוזרות כל שנה מחריפות אצלך את הקושי?
הקושי לאבד שטחי יער שהייתי שותף לנטיעתם וטיפוחם בשרפות גדולות ולצדם התהליך של השיקום וההתחדשות של היער לאחר השריפה.
בעבודתי בקק"ל בתפקידים השונים עסקתי מטבע הדברים הרבה מאד בכיבוי שריפות יער, לרבות ניהול פעולות הכיבוי של שריפות היער במלחמת לבנון השנייה ושריפת הכרמל ב-2010. הייתי אחראי להדרכת כבאי קק"ל והשתתפתי בקורסים בין-לאומיים בנושא. מזה שמונה שנים שאני מלמד קורס אקדמי באוניברסיטת חיפה בנושא מניעה וכיבוי של שריפות יער.
אני סוברת שמבחינת כמה וכמה תכונות שלך, היית הרי יכול להמשיך ולעלות בהיקף הניהול בארגון ולהיות אולי גם המנהל הכללי? אבל הגעת לאיזו תקרת זכוכית, שעצרה את ההתקדמות שלך. עד כמה היא הטרידה אותך?
לא יותר מדי. תמיד הייתי שמח בחלקי. אני חושב שדווקא בתפקידים שעשיתי, גם כמנהל המרחב וגם כמדען ראשי, יכולתי להתמקד בדברים שאני אוהב ופחות בפוליטיקה הארגונית שפחות מעניינת אותי. נפלה בידיי הזכות לעשות הרבה ולהוביל דרך ולקבוע תורה מקצועית חדשה וזאת בהחלט תחושה מאד חזקה של סיפוק. פעם הלנתי בפני חבר דירקטוריון ותיק אצלנו שאני מרגיש שעצרה אותי תקרת זכוכית, אולי כי הייתה לי תדמית של עצמאי יתר על המידה, מקדם אג'נדה שנראית לי חשובה, ופחות מציית למנהלים. הוא השיב והדגיש בפני עניין אחר לחלוטין: "שרדת שישה יושבי ראש ואתה עדיין חי ונושם בארגון הזה, אז הניצחון הוא כולו שלך".
במידה מסוימת, הערכים שהדריכו אותך בהתנדבות לצנחנים מדריכים אותך בדרך המקצועית ואתה משפיע על דמותה וצביונה של ישראל.
בואי נגיד שרוח ההתנדבות שהביאה אותי לצנחנים היא גם הרוח שהעיפה את המפרשים שלי כל השנים, בתחום של הקריירה המקצועית וגם במידה רבה האישית. כלומר, הרצון להצטיין, ללכת על הגבול, ולהשיג את המקסימום. זאת בעיניי גם רוח הצנחנים וזה מה שהנחה אותי בכל החיים המקצועיים והאישיים, הניסיון להיות הישגי. הרצון שלי להישגים אולי קצת מופרז.
אתה חושב ששאפתנות בגיל מסוים משתנה?
לא, לא השתנתה. אני מאד שאפתן. אבל אני גם מפוכח. אני אומר לעצמי שאולי דווקא בגלל שלא התקדמתי, לא שאני מזלזל, שלא התקדמתי יותר, הייתי אדם יותר מאושר. עסקתי בדברים שאני אוהב ברמה גבוהה, ברמה האסטרטגית של הארגון גם בלי שהייתי מנהל כללי. השפעתי – בתוקף הסמכות שיש לי כאיש מקצוע, כמנהל טוב ואני חושב שגם מוערך. אני מאד שלם עם מה שעשיתי כל השנים ומרגיש בר מזל אפילו. אולי אפילו יותר טוב שככה. יותר מזה: כשאת יכולה בחיים הבוגרים שלך לחזור ולהתחבר לאהבת ילדות, זה דבר נפלא בעיניי. ועל זה אני מרגיש בר מזל.
אולי המענה שלך כאן לשאלתי מגדיר מחדש את המושג שאפתן?
אני לא יודע להוריד את הגז. גם עכשיו כשאני ממש לקראת הסיום אני לא מוותר לעצמי, וממשיך לעבוד וליזום כאילו קריירה שלמה לפני.
אני עובד בקק"ל 40 שנה, שזה פרק זמן מאד ארוך, ואני היום בתהליך של מסירת המקל לדור חדש של יערנים, שאני מקווה שימשיכו את מה שאני וקודמיי עשינו בצורה הטובה ביותר. המחקרים בין השאר זה ללמוד לעשות זאת הכי טוב שאפשר. אוכל לומר שזה כמו היי-טק ביער. אנחנו מנסים ליישם את השיטות הטובות והחדשניות ביותר הנהוגות בחקלאות ומשתלנות, כשאנחנו נוטעים ומנהלים יער.
דוד ליפשיץ, מ"כ וסמל מחלקה 2 גר בגבעת אלה
יוסי סתוי, מחלקה 2 גר בגני תקווה
שאול קניג ז"ל