אודות

דל"ת הוא בלוג, שבו אני משוחחת וכותבת ומפרסמת שיחות עם מי שהיו חיילי פלוגה ד', התגייסו לצה"ל בחודש פברואר 1974 לגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. הנה המכתב שנשלח בקבוצות הווטסאפ ובו הסברתי את כוונותיי:

שלום חברים

אני רוצה לספר לכם על מיזם, רעיון שקינן בי מזה זמן רב ועתה הגיע המועד להתחיל בו. והמיזם הזה תלוי בכם וברצונכם הטוב. אני רוצה להזמין אתכם למסע שמתחיל עתה – מסע של שיחות שלי עם אנשי הפלוגה שלנו.

המטרה – לראיין את מי שהיו חיילי פלוגה ד' פברואר 74 ולכתוב על הדרכים שהלכתם בהן בחייכם. כשאני אומרת חיילים הכוונה שלי גם למפקדים כמובן. 

התפקיד שהוטל עלי אז, פקידה פלוגתית, מאפשר לי היום לפנות אליכם – לקבוצה של עשרות גברים ישראליים מכל מיני מקומות ולקוות שתפתחו את הדלת בשבילי ותספרו לי על דל"ת האמות של חייכם. אני באה לשאול ולראות את ההשתקפות של תקופת "המסלול" בחיים של כל אחד ולהתחקות אחר הבחירות והנסיבות ולהאזין לסיפורים שתספרו לי.  
השאלות תהיינה לאו דווקא על הצבא, אלא על המבט שלכם היום, על מי שהייתם כשהשתחררתם ועל המעגלים שסבבו אתכם לפני הצבא ולאחריו וסובבים אתכם כעת; משפחה, יישוב, קהילת חברים, המדינה, ועוד כהנה וכהנה. 
את הסיפורים אעלה לבלוג שניתן יהיה להתמצא בו בצורה ידידותית לפי השם ולפי המחלקה.
להתראות –

אורית

המוטיבציה הראשונית שלי הייתה לפגוש מחדש את האנשים שהכרתי כשהיינו כולנו בני שמונה עשרה וקצת. מִקטע קצר ומאלף בתולדות חיי, אם כי במשך שנים סר כמעט לחלוטין ממעגלי חיי. באופן מעשי כמעט ולא נשמר קשר ביני ובין אנשי הפלוגה. רק לאחר כמה עשורים חזרתי ונפגשנו.

בתפקידי כפקידה פלוגתית, ליויתי אותם במה שקראו בצה"ל "המסלול". ארבע עשר חודשים בהם עברו החיילים קורסים בסיסיים של חיילוּת לצד איוש קווי הגבול. תפקיד הפקידה הפלוגתית ראוי להתייחסות נפרדת, וככל שאני מתקדמת בכתיבת הבלוג, אני מבינה שלא אוכל לחמוק מהכורח הזה. אומר כאן בקיצור, שלרבים מהחיילים בפלוגה, הייתי ידידה לתקופה קצרה, והם היו חבריי. והקרבה החברית הזו, למרות שנוצרה מתוקף התפקיד, לא הייתה רשמית, הייתה בה הרבה חיבה והרבה גילוי. ידידות אישית בהחלט, גם אם נמחקה עם השנים תחת מעטה השכחה.

ואז, לאחר כשלושים וכארבעים שנה מאז הפרידה מהצבא, בכמה מפגשים נוסטלגיים שהצנחנים כל כך אוהבים לערוך, בשעה שהקשבתי לסיפורים שסיפרו הגברים הבוגרים הללו, שרובם היו מוכרים וזרים לי בעת ובעונה אחת, הבנתי שסיפוריהם מרתקים אותי ואני חייבת לכתוב אותם. שאני משתוקקת לשמוע את מה שעבר עליהם; את דרכיהם ונפתוליהם ומחשבותיהם והחלטותיהם ואהבותיהם וצחוקם ומאבקיהם וכל מה שעושה אדם לחייו.

בשיחות על תולדות חיים של אנשים באמצע שנות השישים, אני חיפשתי את החוטים המשפיעים והרלוונטיים בין התקופה הצבאית ובין מה שקרה אחר כך ולפני כן.

בתוך כך אציין כי תפקידי כפקידה פלוגתית, בהחלט סייע לתודעה הפמיניסטית המובהקת שלי היום, על דרך ההיפוך. לא פעם, משך השנים שעברו, בחנתי את התקופה ההיא בהשתאות דרך הרעיון הגברי שעיצב בתמימות שוביניסטית אופיינית למאה הקודמת, תפקיד כל כך סטראוטיפי. והנה, גם מנקודת המוצא הזה, רציתי לפגוש את מה שאולי ניתן לקרוא לה ביומרנות מסוימת, "הגבריות הישראלית" ולשוחח איתה באמפטיה, באהבה, בחיוך.

תודה לכל מי שאירח אותי בדל"ת אמותיו ופתח בפני את דלתות ביתו והגיגיו.