מנשה לוי
במשרדו של מנשה לוי בחוות המטעים של מו"פ צפון, שולחן, כיסאות ומזגן תלוי על הקיר כקישוט יחיד. הפשטות הנזירית של המקום, מספרת על האיש שאני יושבת מולו. מביטה סביב וחושבת, שכרגיל, הדברים החשובים הם הסמויים מן העין. במהלך השיחה מנשה משך כמה מפות מתיק העבודה שמונח לצידו. המפות הציגו שרטוט של מחקר גדול בגלבוע; מגה-פרויקט שמובילה הקרן הקיימת לישראל כדי לבדוק את הדרכים האופטימליות לגידולם של עצים רחבי עלים (אלונים, אלות, חרובים) על פני גבעות הארץ במקום האורנים שהכזיבו. מנשה מנהל האירוע "בכובע שלי כאגרונום" כדבריו, מי שתכנן ומופקד על הפריסה של השקיית הנטיעות הצעירות ביער הניסיוני.
את חוות המטעים אני מכירה היטב מתוקף עיסוקיי הקודמים כמו גם את חברת מיג"ל, מכון המחקר המנהל את כל הגופים החקלאיים שמנשה פועל בהם. החווה ממוקמת בצפון עמק החולה, ממש "מעבר לפינה" של ביתי בדפנה. אנחנו, למרות שטופלנו כשהיינו עוללים בבית החולים בטבריה, וצמחנו וגדלנו בעמק אחד, לא נפגשנו מאז הצבא עד השיחה הזאת. בכל זאת, במהלך השיחה התגלה שמעגלי ההיכרות שלנו חופפים ונושקים בתחומים מרובים.
מנשה יצא מחצור ללמוד בפנימייה חקלאית כבר בכיתה ט' ואמנם חזר לצפון אך לא לחצור. כל שנות בגרותו הוא חי עם משפחתו בקצרין, ובכל זאת הוא קורא לעצמו חצורניק. "נולדתי בחצור, ההורים שלי גרים שם." ענה לי כששאלתי מה זה אומר. טבעה של השיחה שלנו שהיא עוסקת בצמיחתה של זהות; בייחודיות של כל אחד על רקע הכלל; אך כמה שהתעקשתי שהתשובה שנתן לשאלה למה "חצורניק" לא מספקת, הוא לא נידב נימוק אחר ולבסוף חתך כך: "אני לא מתעניין בפוליטיקה של זהויות והעניין שלי לא קשור לשמאל או ימין הוא קשור לבית או לא בית ואנחנו – את ואני – גרים באותו בית."
הוריו הגיעו מכורדיסטן בשנת 1951 פה בישראל נולדו ששת ילדיהם. אמו ילדה שלושה תינוקות כמה שנים קודם, אך הם מתו במחנה המעבר ליד מוסול שבעירק היום. אם כי ההורים לא מספרים על כך בספר הזיכרונות שהופק זה עתה על ידי מנשה ואחיו ואחיותיו. הספר נסוב על ילדותם בכפרים, על העלייה לארץ, שנותיהם הראשונות כזוג צעיר בעיירת פיתוח נידחת וחינוך הילדים – לכל ילד מוקדש פרק. לספר קוראים "בכור עמל." עמל חייהם של עזיז ובתיה, שהם עצמם בני דוד ודודה, כי הרבו להינשא בנישואי קרובים כדי לשמור על הרצף היהודי של השושלת.
"'שני הוריי בני תשעים (אבי כנראה כמעט בן מאה), ויש לראות מה שלומם בתכיפות. יום אחד כשהייתי בביקור אצלם בחצור, חשבתי לעצמי: הם, שני אלה, שהיו בצעירותם שני כפריים בוּרים ואני לא מדבר רק על אי ידיעת קרוא וכתוב, אלא גם על חסרון כל סממן של קדמה כמו אפילו מים זורמים; לא היה להם כלום בכפרים, והם גידלו משפחה שאני עם תואר ראשון הוא הבוּר שמכולנו. ילדיהם ונכדיהם בעלי השכלה ובעלי מקצועיים מרשימים ביותר וכולנו צמחנו במקום הזה, בחצור, שלא היה בו אז, בימי צעירותנו, עידוד כלשהו להשכלה גבוהה; שלא לדבר על ערכים נוספים שמעצבים ומאפיינים את כל המשפחות של ילדיהם, ואמרתי, מגיע להם ספר. צריך לכתוב אותו. זאת חובה שלנו הבנים להשאיר לדורות הבאים."
דלת ראשונה: עמל
אני רוצה קודם להכיר את טיב העבודה שלך.
אני עובד במיג"ל (מכון מדעי למחקר ופיתוח יישומי בגליל) למעלה מארבעים ואחת שנים. בשלושים השנים הראשונות ניהלתי את החווה החקלאית בדרום הגולן, הסמוכה למושב אבני אית"ן ולאחר מכן עברתי למו"פ צפון, כמנהל פרויקטים ותפעול.
אתה הקמת את החווה החקלאית?
אני קיבלתי את הניהול עליה, לא הקמתי את החווה, אך פיתחתי והגדלתי אותה. מאוחר יותר בשלג של שנת 1992 (היה אז שלג עצום שעשה נזקים אדירים), החווה נהרסה כליל ואז היה צורך להקים אותה מחדש.
הגעת כבוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות ששייכת לאוניברסיטה העברית בירושלים.
כן, מיד אחרי הצבא נרשמתי ללימודי משפטים וללימודי חקלאות. למרות שהתקבלתי לשני המסלולים החלטתי על חקלאות. זה נחמד אבל לא יודע אם זה חכם.
אולי כי מאד מעניין בחקלאות?
העבודה שלי באמת נורא מעניינת. אני מחלקה של איש אחד ואני מכסה הרבה נושאים; חלק מעניינים יותר וחלק פחות. תפסתי ג'וב מאד מורכב ואוטונומי שמאפשר לי חופש, עניין ויכולת תנועה מתמדת.
כשסיימתי את הפקולטה לחקלאות חיפשתי עבודה, ושתהיה עם הטיה צפונה. רציתי לבוא ולגור ליד ההורים. חמישה מקומות פתחו בפני את הדלת ובחרתי במו"פ צפון שרק החל את צעדיו אז. מי שעשה לי את הריאיון הוא פרופסור דן לבנון, שעד היום מתפקד כבכיר במיג"ל, הוא בן 84. על פיו יישק דבר. הוא שאל אותי שתי שאלות. אחת, מה היו הציונים שלי בפקולטה והשנייה, איפה הייתי בצבא.
הגברים האלה.
ידעתי שתגידי הגברים האלה. אבל זאת שאלה מאד חכמה. כשאני עניתי שהייתי בצנחנים, אפשר היה מיד להבין שהכרתי אנשים ממגוון אנושי לא שגרתי. תזכרי מה היה המרקם האנושי והחברתי בפלוגה ואיך יצרנו קשרים בין אישיים. יתר על כן, מדובר בשנות השמונים, ההתנדבות לצנחנים העידה על משהו.
מה הביא אותך לעבור לחווה החקלאית בעמק?
המעבר היה בתוך מיג"ל מרמת הגולן למחלקה החקלאית בעמק. מרבית השנים אגב, המשרד שלי היה במיג"ל בקרית שמונה. זה היה בתחילת שנות האלפיים, אם את זוכרת, הייתה בצורת מתמשכת בישראל שהדאיגה מאד את רשות המים, כך שהיא תמחרה ניסויים בהשקיה בכל הארץ. מו"פ צפון קיבל את המחקר בצפון. כשאני אומר צפון הוא כולל את הגליל עד איזור ניר דוד בעמק בית שאן. וכיוון שראו שאני טוב בלהרים ניסויים ופרויקטים, אמרו לי, "בוא". כך שעיקר עיסוקיי הוא ניהול תחום התפעול. אלא שאני אף פעם לא שוכח שאני גם אגרונום ושאני אוהב להיות אגרונום, כך שהמעורבות שלי עמוקה ומשולבת בתכנון הניסויים עצמם.
ופה בחוות המטעים העבודה יותר מגוונת?
זה סוג אחר. בחווה גידלתי – במו ידיי – יחד עם צוות העובדים, המון גידולים; מפרחים ועד עצים וכל סוגי הגידולים, אין כמעט צמח שלא ניסינו את גידולו. אפילו זעפרן גידלנו. בגלל האופי שלי, שהוא, אם לומר בעדינות, די דומיננטי, כשחוקר היה בא לעשות ניסוי אני תמיד נתתי את דעתי, וראיתי את עצמי כשותף, לא עשיתי מה שאומרים לי. ובאמת צברתי ניסיון וידע בבתי צמיחה וגם בדברים שונים נוספים. כשבאתי הנה, התפקיד הפך להיות הרבה יותר טכני. אני כבר לא מגדל במו ידיי. או שאני מנהל פרויקטים, או שאני נותן ייעוץ אגרונומי, או שאני אגרונום-שותף לפרויקט.
תסביר.
פרויקט יכול להיות ניסוי יחיד. ואפשר שבתוך הניסוי יבוצעו כמה פרויקטים. כל העבודה שקשורה לעניינים הטכניים; כבישים, מבנים, רכבים, טרקטורים, חייבים לעשות אותה ולעשות אותה טוב.
כיוון שאני זה שאמון על הפרויקטים, יפנה אלי חוקר שזקוק לניהול התפעול של הניסוי. לפעמים אני יכול, לאחר השלב הראשוני של התכנית וביצועה, לעזוב את הניסוי. ופעמים אחרות אני יכול לתכנן את הניסוי מתוך הידע והניסיון שצברתי יחד עם הצוות החוקר ואנחנו נגיע לסיכום הדברים ונצא לדרך כאשר אני שותף של המחקר, כלומר, אני רשום כאחד החוקרים או כמבצע בניסוי. אני אוהב את השילוב הזה – יש קולגות שאני הולך איתם שנים ומבצע איתם מחקרים בתחומים מגוונים. כבר בתחילת דרכי החלטתי שאני רוצה לבנות ולהשאיר את חותמי. למשל, לפני 15 שנים קדחו ליד קיבוץ שמיר ומצאו מעיין מתפרץ (גייזר) של מים חמים מליחים. שמגיעים בטמפרטורה של 40 מעלות בערך. רשות המים החליטה לשקול אם אפשר להשקות שדות עם המים האלה. אין לזה תקדים. הפרויקט סקרן ואתגר אותי והייתי חלק ממנו. גורמים במו"פ הגישו תכנית בשילוב עם חוקרים מהטכניון ואני ביצעתי אותה. תכנית מאד מסובכת. בתחילה, אנחנו האגרונומים אמרנו, "הם נפלו על הראש", אבל נתנו לנו תקציב נכבד ולמדנו איך להשקות עם המים האלה.
לאחרונה הסבתם את הפרויקט הזה למשהו אחר.
לפני כמה שנים שינינו את הייעוד של מי המעיינות החמים הללו. רשות המים פנתה אלינו בבקשה לבדוק היתכנות השימוש במים האלו כאנרגיה, לחימום בתי צמיחה (חממות). היינו צריכים להגיש הצעת מחקר, לתקצב לתכנן והקמתי בתי צמיחה שמגדלים בהם מגוון של דברים. העיקרון הוא שאנחנו חיממנו בחורף. בעמק החולה מאד קר, אנחנו מחממים את החממות עם המים של שמיר.
אני רוצה לחזור אל המחקר בגלבוע, כי סיפור האורנים שמוחלפים על ידי רחבי העלים הוא תופעת נוף מוכרת ומעניינת את כולם. מתי החל הניסוי?
פנו אלי לפני שנתיים, ואני משולב שם גם כאגרונום (לא מוותר על המחקרים), וגם כמנהל תפעול של הפרויקט. אני עושה דברים שאני נהנה מהם. מאד.
התכנית שהצגתי להם כוללת את כל העבודות, את כל החוקרים. התבססנו על מחקר של יערנים מרחבי העולם והיינו צריכים לרשת את תחום המחקר בכמות אדירה של צנרת. עובדים שם כבר חודשיים על ההקמה. פרוייקט עצום, אחד הגדולים שנעשו בישראל.
נשמע מרתק.
כן, זה פרויקט שהוא בעצם פרויקט מוזמן על ידי קק"ל, ובמסגרת מיג"ל הרמנו אותו. אני מקווה שנצליח והאמת היא שאם עובדים נכון אז אין סיבה שלא. כשאני אומר עבודה נכונה, אני מתכוון אולי לעבודה קשה. להתמדה, לחזור ולהגיע לשטח.
ספר על עוד פרויקטים.
אני מעורב במחקר שקשור לטיפול בגזם של עצי זית ובשפכים שהם תוצרי לוואי של עצי הזית. וזה מעניין כי יש בעצם המחקר שימוש בשפה של איכות הסביבה שהיא שפה אחרת משפת החקלאות. שפת השפכים שונה משפת החקלאות. מונחים ומושגים אחרים. ישבתי בבית ולמדתי, כי לא יתכן שהחבר'ה ידברו ואני לא אבין. למדתי את השפה שלהם והקמתי מתקן יחד עם חוקרים מיוון ומספרד.
דלת שניה: ילדות
בתיה (בג'י) לבית עמרם, אמו של מנשה גדלה בכפר קטנטן בשם גאיינג' (מנשה מצא אותו לאחר חודש של תחקיר וחיפוש בגוגל), סמוך לעיר ארביל בחבל כורדיסטן. המשפחה התפרנסה מאריגת שטיחים. רק שתי משפחות יהודיות חיו בכפר, מוקפות משפחות מוסלמיות. מדובר על קהילה יהודית שהיא קודמת לגלות בבל, יישוב יהודי שלא פסק אולי עוד מימי בית ראשון. יותר משהיה "ישוב" נכון לומר "פזורה", שהתקיימה ונשמרה זהותה, כשאנשי הדת סובבים ומגיעים אל כל קבוצת משפחות יהודיות ברגל ועל חמור במרחב גיאוגרפי די גדול שמקיף נהרות והרים. הם דיברו ארמית ייחודית צפון-מזרחית, הדומה ללשון התלמוד הבבלי וחיו בסכנה מתמדת; שוד, רצח ואונס היו שכיחים. חביבה, אחותה של בג'י, דודתו של מנשה נחטפה יום אחד כשיצאה מן הבית. חוויה טראומטית שטלטלה את כל המשפחה. אחד התושבים הערביים בסביבה לכד אותה והביאה לביתו. בסופו של דבר, תמורת פדיון כספי, הילדה שוחררה והוחזרה לבית הוריה. הכפריים לא היו חוטפים נשים נשואות אלא רק בתולות טרם נישואיהן, לכן היהודים היו מחתנים את הבנות בגיל צעיר מאד ומטבע הדברים הנישואין היו בין קרובי משפחה. וכך גם בג'י הצעירה שודכה לנישואין עם עזיז בן דודתה, אחות אמה.
את המידע שכאן למעלה הוצאתי מתוך הספר, סיפור חייהם של עזיז ובתיה לוי, שכתבה סמדר וייצמן. יש בספר היסטוריה שקשה למצוא אותה בספרי היסטוריה רגילים. המלחמות והסכנות מוצנעות בה והחיים והשגרה היומיומית מובלטים בה.
על הבנות כאמור, שמרו מכל משמר, כמעט שלא נתנו להן לצאת מהבית מפחד החטיפות. בנוסף, בשונה מהבנים, שלעיתים הותר להם ללמוד בבית הספר המוסלמי, להן לא הותרו לימודי יהדות ובוודאי שלא לימודים אחרים.
בתיה מספרת כי הזיכרון היחיד שיש לה מכל תקופת מלחמת העולם השנייה הוא בואם של חיילים אנגליים לבושי חאקי, עונדי כומתות אדומות שחילקו סוכריות ותמרים לילדים. ובינתיים בגרה הילדה וכשהגיע יום החתונה פגשה את עזיז לראשונה כבחור בוגר.
גם משפחתו של עזיז התפרנסה מאריגת שטיחים. "מבוקר עד ערב עבדנו, כל בני המשפחה, אורגים שמיכות ושטיחים גדולים וגם שטיחונים קטנים" סיפר עזיז בספר, "היו נכנסים אלינו לקוחות ערבים בני המקום כדי לקנות את הסחורה שייצרנו עבורם. השטיחונים היו משמשים אותם כדי להניח עליהם את ברכיהם בשעה שכרעו לתפילה."
את החתן לקח אביו קודם ליום החתונה וקנה לו חליפה חדשה. בתוך אווירת השמחה, הוא ראה את הנערה הצעירה שהכיר במעומעם. אסור היה לו ללטוש אליה עיניים אבל מן המבטים החטופים שזרק בה, ראה, כדבריו בספר, את השיער השחור והגוף החטוב וקיווה שיהיה טוב. גם בתיה מספרת על הבחור הצעיר והנאה, שראתה לראשונה, "היינו כשני זרים" סיכם עזיז, "לא ידענו עם מי אנחנו עומדים לחלוק את חיינו."
בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת הגיעו היהודים מכורדיסטן למחנה-מעבר ליד בגדד מפחד הסכסוכים שהחלו עם המוסלמים. הם שהו שם כארבע שנים ולבסוף עלו לארץ ב"שטיח המעופף" מעירק. כפי שאומר מנשה בחיוך.
המשפחה הענפה של סבא אליהו, אביו של עזיז, עלתה בשלמותה לארץ יחד עם המשפחה של אחיו שלמה. החמולות של שני האחים התיישבו לאחר תקופת מעבר של קרוב לשנה, במושב רחוב, אחד משלושת מושבי הפרוונות (דרומה לבית שאן). אך סבא אליהו החליט להתפצל ולעלות צפונה עם כל הצאצאים למעברה בראש פינה, שתושביה הקימו מאוחר יותר את חצור. "הם עלו חמולה גדולה מאד, שהיא רק חלק מהמשפחה הענקית שלנו. את לא מסוגלת להבין כמה גדולה המשפחה", מספר מנשה, "חמולה אחת מאכלסת כפר שלם. לסבא אליהו וסבתא אסתר היו 11 ילדים והמשפחה הכי קטנה, בת שש נפשות היא זאת של ההורים שלי. וזה רק הצד של אבא שלי, מה עם הצד של אמא שלי? בחצור התיישב פלג קטן של עשר חמש עשרה משפחות."
ועוד סיפרו השניים בספר, שחיי הנישואין בכורדיסטן, בבית הדוד והדודה היו מעיקים, ורק לאחר שעלו ארצה, במחנה האוהלים בשדה-שלף ליד תל עדשים, שם שהו שלושה חודשים, קיבלו פרטיות באוהל כמשפחה צעירה אוטונומית. בתיה מספרת ששמחה סוף סוף לגור בנפרד. הפרטיות היטיבה איתה חרף התנאים הקשים.
אחיו הבכור של מנשה נולד במושב רחוב. לאחר שבתיה חשה את תחילת הצירים, ביקשה מנהג משאית האספקה של הצרכניה שיקח אותה לבית החולים בעפולה, אך משם נשלחה חזרה הביתה כי לא היו מחזיקים אז יולדת שמחכה עם ציריה, משום שלא היה כסף להאכיל אותה ובתיה נאלצה ללכת ברגל את כל הדרך מבית שאן. הצירים חזרו חזקים וכואבים יותר, כבר ירדו לה המים וכמעט שילדה את התינוק על הכביש עד שאספו אותה חברותיה הנשים והיא ילדה תינוק בריא. לימים הפך התינוק הזה להיות החשב בבית הנשיא ראובן ריבלין. מנשה, השלישי במשפחה כבר נולד בבית החולים הקטן בצפת וחזר לבית בחצור.
מנשה מספר: "כשהגיעו הנה לראש פינה בתקופת המעברה, היה אבי עובד עם הפועלים היומיים, פועלי דחק. אבא שלי מספר שהגברים עבדו בחפירת תעלה עבור שכר של כלום וכלום. הוא זוכר אירועים משפילים מצד הקיבוצניקים בעלי המטעים בסביבת עבודות החפירה. אבא עד היום מזכיר את זה. יש פה פער. פער שנוצר בשנים הראשונות למדינה. כי הקהל שישב בחצור והקהל שישב מסביב הוא לא אותו דבר. גם היום הוא לא אותו דבר, אם כי היום יש תערובת.
איפה אבא עבד לאחר עבודות הדחק?
הוא קיבל עבודה במפעל הבונים בקיבוץ כפר הנשיא. עבד שם שנים רבות עד שיצא לגמלאות. במהלך הזמן ניסה עסק עצמאי שלא צלח ולאחר כמה שנים שב לעבודה במפעל. ובנוסף החל מאוחר יותר, כהשלמת הכנסה בעסק עצמאי נוסף, באחזקת הקיוסק בקולנוע בחצור.
בילדותך, אילו הלכי רוח היו בבית, מה היה הדיבור?
בסך הכל היינו שישה – שלוש בנות ושלושה בנים. היתה הנחיה בבית, לדבר רק עברית. זאת הייתה הוראה של סבא אליהו. המסר היה שאנחנו צריכים להיטמע כמה שיותר מהר, לשכוח. אבל אנחנו איבדנו שפה. החסר הזה הוא משהו שהולך איתי.
ספר לי תמונות מילדותך.
בתקופת בית הספר היסודי התיאור הכי טוב הוא רק חול וחול.
זה מה שהיה חצור?
אני זוכר את השיכורים מערק. רבים מהם לא הסתגלו. הזיכרונות שלי מכילים רחובות שיש בהם לכלוך והזנחה, וכולם עניים שם. לא היו עשירים כלל. רק עוני ואנשים שמתגוללים עם בקבוק שיכורים. נורא ואיום.
העלייה בעצם ניתקה את כולם ממה שהם ידעו והכירו, והביאה אותם להסתגל למציאות חדשה שהם לא עיצבו אותה. כולם היו עולים, מהגרים, הרוב הגדול עולים ממרוקו ומיעוטים של הודים, פרסים, רומנים. הם באו למדינה במלחמה. מדינה חסרת כל.
ההגירה היא טראומה שלא יודעים איך עוברים אותה.
היו כל מיני סוגים של טראומה. ויש את הניתוק מהבית. ואת האסונות בדרך.
ואיך היה לך בבית הספר היסודי?
בבית הספר היו רק מורות חיילות. כשהגעתי לבן שמן, הרגשתי לאורך כל השנים את המחסור בלימודים הקודמים, הבסיסיים. זה ליווה אותי. קשה מאד להשיג את הבסיס.
אין תחליף לבית הספר היסודי.
אני יכול להגיד, ואני רוצה להדגיש, לא כטענה, אלא כתיאור מצב, שלימודים של ממש, התחלתי רק בכיתה ח'.
ואחרי היסודי?
לאחר מבחן הסקר ובעקבות התוצאה הגבוהה שקיבלתי בו, שלחו אותי למבחני מחוננים. היינו שניים, בת נוספת ואנוכי. בעקבות המבחנים, הציעו להוריי לאפשר לי ללמוד בפנימייה ללא תשלום. עמד בפנינו מבחר של בתי ספר וביניהם, 'בויאר', 'מקווה ישראל' ובן שמן. ביררתי והשוויתי בין האפשרויות והחלטתי על בן שמן.
למה בחרת בו דווקא?
כשעשיתי את הבירור, לקראת המסלול של ארבע שנות התיכון, שמתי לב כי בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' מרבית הילדים קיבלו גמר תיכון, אך פחות מהם עשו בגרות. בבן שמן היה הפוך, שם אחוזי הזכאות לבגרות היו הגבוהים ביותר. אני אמרתי לעצמי שהסיכוי היה יותר גדול ב-75%.
בכיתה ט' ביררת את אחוזי הבגרות?
חבר'ה בכיתה ט' הם עם ראש על הכתפיים. את מתפלאה שידעתי מה אני רוצה מעצמי?
כן.
תמיד ידעתי. למשל, בשום פנים ואופן לא הסכמתי בנעוריי לעבוד בכפר הנשיא, במפעל שאבא עבד בו, כמו אחיי, כי חשבתי כבר אז ששכר העבודה שקיבלנו יש בו ניצול. ניצול של הפועלים במשך שנים. ולא הסכמתי. מה תגידי על זה?
שמתוך הספר קראתי שאבא שלך אמר על העבודה הזאת תודה למרות המשכורת הנמוכה.
אבא שלי לא התעניין במשמעויות האלו. הוא קיבל את המסגרת כפי שהיא.
אני חוזרת אליך בכיתה ט', לכך שסיימת בית ספר בחצור שהיו בו רק מורות חיילות לא מוסמכות להוראה.
פחות או יותר.
ובכל זאת אתה גייסת מתוך שנות בית הספר שלך מנגנונים של מחקר, של שאיפה, בחרת למה אתה נצמד. הייתה לך המוטיבציה להשכלה.
במשך הלימודים בבן שמן, חשתי שהעובדה שלמדתי בחצור יצרה פער ביני ובין רמת הלימוד שהייתה שם. הייתי חייב להשלים בעצמי ולכסות על הפערים. את התודעה הזאת המשכתי הרבה שנים.
בן שמן היה עולם חדש.
בבית הספר בן שמן, פעם ראשונה בחיים שראיתי "יצורים" אחרים. נפגשתי עם נערים מאוכלוסייה שונה ואחרת ממה שהכרתי בבית. רבים הגיעו מיישובים כפריים. ממושבים קשים, בעיקר מדרום הארץ. היו מעטים, אחד או שניים שהגיעו כמוני דרך המסלול של המחוננים. והיו כמה אחרים בעיקר ממשפחות מפורקות. היום גירושין הם עניין מקובל אבל אז זה היה נדיר מאד. והילדים היו ממש מסכנים אך כמה מהם נשארו חברים לחיים.
ספר עוד על בן שמן.
בן שמן הוא בית ספר חקלאי על רמה גבוהה מאד. היום הם עובדים בצמוד למכון וולקני ומנהלים איתם מחקרים שהתלמידים מסייעים בהם. לבית הספר מקום רחב ואהוב בלב שלי, ולימים שלחנו גם את בני נמרוד ללמוד שם.
כדי לסבר את האוזן על החלק הגדול של המקום בחיי, אוסיף זיכרון.
כשסיימתי את שנת י"ב, ביוני, נותרה לי כחצי שנה עד הגיוס לצבא. שלום אסאי, רכז הדיר, בחור רוסי קשוח, מהעליות הראשונות מרוסיה, בא אלי בהצעה, ואמר לי, "בוא תישאר בכפר עד הגיוס, אני יוצא למילואים ארוכים ליד אילת ותחליף אותי, תרכז את הדיר." קיבלתי את הרעיון וכשפרצה המלחמה בספטמבר הייתי בכפר, בתפקיד רכז דיר. זה היה משהו מיוחד. האחריות על כתפיי, כשהגברים המורים והמדריכים גויסו כי בינתיים המלחמה תפסה את שלום במילואים והוא המשיך. כשהוא חזר, הוא לא דיבר. הוא היה קם כל בוקר עולה על הויליס שלו, מציץ בדיר, רואה שהכל בסדר ונוסע לבתי חולים לסעוד את הפצועים. כך הדברים נמשכו כשאני מנהל בפועל את הדיר בבית הספר עד הגיוס שלי.
דלת שלישית: המסלול
מה הייתה החוויה הראשונה שלך מהטירונות?
החוויה הראשונה שלי בצה"ל הייתה התמודדות עם סטיגמה. בבקו"ם אמרתי, "אני רוצה צנחנים" והתשובה הייתה קצרה: "לא". הם אולי אמרו לעצמם, חצורניק, שחור, ספרדי, שום סיכוי. אמרו "תחפש לך משהו אחר, אתה לא מתקבל לצנחנים". עניתי להם, "זה או כֶלא או צנחנים, פשוט מאד, תחליטו מה שאתם רוצים."
מה אתה אומר לי בסיפור הזה?
הייתי אז צעיר בן 18 חזק וחתיך ואני עצמי אמרתי להם, אין בי שום דבר רע. למה אני פסול? תנו לי סיבה. ראו שאני עקשן, אמרו, "או קיי, ועדה". התייצבתי בפני שני רבי סרנים וסגן אלוף וכמו שהתחלתי לדבר, התחילו הם לחייך. "לא רואים כל בעיה" הם אמרו, "אתה בצנחנים".
מה שיש במחשבתי היום, זאת הערכה אל הילד שהייתי אז. הצעיר שגדל בחצור והתחנך בבן שמן. הרי במדד השוואתי של המעמד הסוציו אקונומי שהגעתי ממנו לא היו לי יותר מדי סיבות לבטחון עצמי. במיוחד על רקע העובדה שלא הייתי היחיד שלא התקבל מהסיבות האלו. גם אחי הגדול שאף להגיע לצנחנים והוא מוכשר ולא קיבלו אותו בגלל אותן סיבות שלא קיבלו אותי. אבל אני התעקשתי.
ומעניין שלא חשבתי אז שאני מתאים לאתגר של סיירות, או לקורס טיס. רק אחר כך הבנתי שיכולתי. שירות בחטיבת הצנחנים נראה לי אז משימה ראויה למידותיי וגם לשאיפותיי. מאוחר יותר ניסו לשדל אותי כמה פעמים ללכת לקורס קצינים ואני סירבתי.
למה לא רצית להיות קצין?
אני רוצה להסביר לך קודם משהו מעניין. בסוף המלחמה נוצר מצב בצה"ל שבו התברר שמרבית הקצונה נהרגה במלחמה. היה מחסור אדיר בקצינים. קצינים הולכים ראשונים ונהרגים ראשונים. ואז מישהו חשב, מחשבה נבונה מאד לדעתי, שהצנחנים חטיבה 35 יהיו מקור הקצונה לכל צהל. ידעת את זה?
לא.
היה גיוס מסיבי מהחטיבה שלנו. הייתי צריך לסרב שוב ושוב. הגעתי אפילו בפני וועדה בראשות אלוף משנה שהאשים אותי כלא ציוני מספיק. אמרתי לו, "ומה אני עושה עכשיו? אני רס"פ בצנחנים. אתה אל תלמד אותי על ציונות" בני נמרוד גם הוא שירת בצנחנים והיום עושה מילואים בחטיבה.
אחרי הצבא, במילואים, שירתי בחטיבה הצפונית, קראו לנו "החטיבה שלא גויסה" אבל בעצם עשינו מילואים מטורפים. בעת מלחמת לבנון גויסתי שלושה ימים אחרי הברית של עומר הבן הגדול שלי. השארתי את שמחה אשתי לבד עם תינוק בן עשרה ימים. ועשינו מה שעשינו.
היה לך קשה במסלול?
אני הגעתי מאיפה שהגעתי והתעמתי עם התנאים הקשים של הטירונות בשנות השבעים. אז הגישה הייתה שונה מאשר היום. אז הגישה הייתה לשבור, להשכיח את אמא, ולהתחיל דף חדש. היום היא אחרת. אני עבדתי קשה וכולנו עבדנו קשה מאד. ייתכן שמה שהקל עליי הייתה העובדה שהיה לי ניסיון של חיי פנימייה. הייתי רגיל לניתוק מהבית ורגיל לעבוד בחוץ בשדות. הייתי קשוח מראש.
משהו מיוחד שלקחת איתך?
היינו בפלוגה חבורה מגוונת לגמרי. והמציאות היא שלימדה אותנו לחיות יפה מאד זה ליד זה. היום החברה הישראלית הרבה יותר מעורבת. אצלי בבית, למשל, יודעים לדבר כמה שפות, ביניהן רוסית. אבל אז ההבדלים היו מוקצנים ולא ברורים מאליהם.
תן דוגמה.
בסנור היה סדר המיטות שלנו באוהל: מנשה ניר (גבעון) ויוסי (שגיא). יוסי היה מקבל מאמא חבילה מדי שבוע. יום אחד יוסי היה עצבני. היה לו פתיל קצר. כששאלתי אותו למה הוא כזה עצבני, הוא אמר, "אמא שלי שכחה את הגפרורים."
גדול.
מה יגיד זה שלא הגיעה אליו אף פעם חבילה.
אספר לך דוגמה נוספת מהחוויה שלי כמפקד. בתחילת הטירונות בסנור כשהחיילים שבו מהחופשות, שמנו לב שאחד מהם לא ירד מהאוטובוס. אל הבסיס הוא הגיע באוטו פרטי משלו. הוא היה חייל תל-אביבי מבית אמיד והיה לו אוטו חדש. אנחנו המפקדים סברנו שזה צורם. אולי היום יתעלמו מביטוי של פער מעמדי כזה, אבל אז בשנת 75 זה היה משהו אחר. ובאנו אל החייל ואמרנו לו, "תראה, הכל בסדר, בסך הכל לקחת את האוטו של אמא לבסיס, אבל זה לא מקובל". ופקדנו עליו, "חמודי, סע הביתה, תשאיר את הרכב שם ותחזור עד הלילה לבסיס בתחבורה ציבורית". הצבא בדרכים שונות התמודד עם הפער החברתי. זאת האיכות של הצבא שלנו.
על מה מעידה השאיפה שלך להתנדב לצנחנים, ההתעקשות שלך בבקו"ם? אני שואלת אם אתה רואה בעצם השאיפה להיות בצנחנים מאמץ להתקבל לישראליות?
אני משער שכן. הוריי הגיעו שלוש שנים לאחר הקמת המדינה. חלק משנות ההישרדות הראשונות שלהם כזוג צעיר התנהל בעשור הראשון לעצמאות. המדינה הייתה ענייה. והמשפחה שהם הקימו הייתה ללא שום רכוש וללא אמצעים הנדרשים להנעה בסולם החברתי. אך ההורים שלי ידעו לראות את הדברים הטובים בתוך המאבק הקשה ובתנאים חסרי הרווחה, ולהעביר את האופטימיות הלאה. היה רע מאד, לא היה מי שיעזור ולא היה גם עם מי להתייעץ. וחלק הלכו לאיבוד. הרבה משפחות שהיו סביבנו חלק ענק מהקהילה שגדלתי בה. הרוב. הלכו לאיבוד. תהליך שממשיך עד היום וצריך לעצור אותו.
אני מבינה ממה שאתה אומר, בעקיפין, שאתה עונה לי על שאלה יותר רחבה, שאלת ההתחברות לחברה הישראלית, דרך הצבא ככור ההיתוך. ייתכן שיש משהו ייחודי בעובדת הבחירה בצנחנים. השוני בין כולם גדול, אבל מה שמשותף הוא ההצטרפות לצנחנים כביטוי לרצון ולשאיפה להיות חלק מהישראליות הזאת.
הישראליות קיימת בכולם. מה שמייחד את הצנחנים הייתה עצם העובדה שהיה צריך להתנדב. זה ההבדל. אני הגעתי מרצוני. וכך גם כשאולצתי לעשות עבודה שחורה, כיוון שידעתי שזה מרצוני ולא כופים עלי. יש לכך טעם אחר. את מבינה? זה כל ההבדל. לגולני גייסו, לצנחנים התנדבו. עד היום אני עם עצם שבורה שלא התאחתה מאז שנשברה בטירונות בסנור, טוב. אז מה. כואב, אז מה, התנדבתי. אני אחראי.
דלת רביעית: משפחה
מנשה, תמונת הפרופיל שלך בווטסאפ היא של מרב. צעירה טובת פנים, בעלת עיניים מאירות ויופי שקורן מתוכה, בתכם שמתה במיטתה בהיותה בת עשרים. אני חשבתי שאראה אדם אחר כשסיפרת לי על בתך. אדם שבור. ואין הדבר כך ואני נפעמת. איך ממשיכים אחרי אסון כזה?
המוות של מרב קרה לפני כשש שנים וזה משהו שמלווה אותי יום יום ויימשך כל חיי. אני הולך לישון עם זה ומתעורר עם זה. כל הזמן בראש. אלו עובדות החיים. אנשים שעברו דברים דומים, סיפרו לי שהם נמצאים באותו מצב. תחושות שמלוות כל משפחה שכולה. סיבת השכול לא משנה. זו ילדה בת עשרים והיא הייתה נפלאה, צעירה, מלאת פעילות. חכמה. לאחר מותה ביקשנו ניתוח שלאחר המוות, כדי לדעת מה קרה, היא לא שתתה ולא הייתה על סמים ולא כלום. פשוט מתה. הרופא האישי שלי, חוקר מח, הסביר לנו שזו תופעה נרחבת, שלא מדברים עליה, נשים צעירות מתות. אי אפשר לדבר על כך כי זה כואב. לא מדברים. זה כמו מות בעריסה. בדיוק אותו דבר. אני לא ידעתי.
בכלל אנחנו מפחדים לדבר על מוות. לא מסתכלים עליו.
אנחנו, כדי להמשיך מסתכלים על החיים. על מה שיש. ומה שיש זאת המשפחה. אחרי שמרב נפטרה היה משבר גדול בבית. משבר שטלטל את המשפחה שלנו. ואני, אחרי ההלם החלטתי שהדרך להתמודד היא לשמור את המשפחה מהודקת. כי באופן טבעי הילדים מתחתנים. כל אחד מתפזר. אמרתי צריך קשר.
וכך, מדי שנה אנחנו מטיילים. כולם. כולל הנכדים והכלות. הסיבה היא מרב. והקשר הוא הגיבוש בין בני המשפחה. אני אומר להם שהטיול הזה הוא לא ארוחת שבת, שבאים ומתפזרים אחריה. פה אנחנו שבוע שלם ביחד, במלון. יום ולילה. זה עוזר וזה היה דבר נפלא. הקורונה קצת הפריעה. אך האחווה המשפחתית התגברה על הכל.
איך מייצרים אחווה כזאת?
לי היה חשוב שהילדים יהיו חברים. ושנינו, שמחה ואני משדרים משפחתיות כל הזמן. בעיקר שמחה. היא למשל, חייבה אותם כשהיו קטנים להגיע כל יום בשבע לארוחת ערב. כמו שעון שוויצרי. כל יום. כל המשפחה יושבת סביב השולחן. מגיל אפס. רק חוג או צבא משחררים.
מה קורה עם הילדים היום?
עומר, הבכור, בזוגיות ואב לבן, גר בקיבוץ יפתח ועובד בתחום מעניין: בתחום מחשוב של מוצרי-מסגרייה לצרכים חקלאיים. נמרוד, זה שאחריו, מי שהיה בוגר בית הספר בן שמן והמשיך אחר כך לצנחנים, למד איכות הסביבה בטכניון. יצא לנו לעבוד בשיתוף פעולה פעם. אני מתלוצץ ואומר שאני החקלאי, מזהם והוא מטהר. גם הוא בזוגיות ואב לילדים. אחריו אבשלום שמתחתן בקרוב. בהשכלתו שף ועוסק כרגע בתחזוקה. ואיתמר, אתלט בכיר של מכבי תל-אביב בתחום הדיפת כדור ברזל. הוא פעיל מאד בתחום הספורט גם בחינוך נוער וגם בהרצאות בוינגייט.
ומרב?
מרב ילידת תשעים וארבע. למדה בתיכון הר וגיא בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה במגמת אמנות. קירות הבית שלנו היו ועודם מלאים בציורים שלה. היא ציירה וציירה. והייתה אהובה חברתית. פרח.
אני רוצה לסיים בשאלה על ההישגים בחייך, שאתה גאה עליהם.
רק אחד. הילדים. הילדים זה הישג. עומר, נמרוד, אבשלום, איתמר, ומרב. לא רק הבנים שלי, גם הילדים של האחים והאחיות מכל הכיוונים. כשהם נפגשים את מתרחבת. זאת חתיכת חבורה. חבורת בנות ובנים כולם תותחים. בזה אנחנו מאד גאים. תראי, אפשר לדבר על כך בלי סוף. אני שוב חוזר למשפחה הרחבה שלנו, המשפחה של בתיה ועזיז. יש לנו רופאים ועורכי דין ומה לא. הילדים שלנו, האחיינים מכל הצדדים כולם הצליחו מאד. הם דור המשך שלנו ומביאים לנו גאווה גדולה. לכולנו.
תרצה להמשיך לעבוד עד גיל הפרישה?
שאלו אותי בחברה את השאלה הזו וביקשו שאמשיך. אמרתי שאמשיך בחלקיות מאד חלקית, ואוריד את הקצב האינטנסיבי של עבודתי.
אתה עושה דברים שאתה נהנה מהם.
אני עושה דברים שאני מאד נהנה מהם. וכן, אני אוהב להיות עמוס. אבל הגיע הזמן להיפרד ואני נפרד ברוח טובה. כולנו חברים. אמשיך רק בדברים מעניינים, בפרויקטים מעניינים. כמו מה שאני עושה עם קק"ל, אך את כל מה שקשור באחזקה ובתפעול – שיתנו לצעירים.
בדל"ת אמותיו
מנשה, אתה ואחיך באמת שישייה מצוינת. אתה עצמך בתפקיד ניהולי ובתפקידים מחקריים מרתקים. אחיותיך מורות ומחנכות בכירות בעלי תארים מתקדמים, אחיך מיכאל, היה חשב בבית הנשיא, עד שפרש לפני שנה, והוריך הוזמנו למסיבת הפרידה עם הנשיא רובי ריבלין. ומתחילת השיחה הדגשת בפני את המסע המנטלי העצום שעברו ההורים.
אני רק רוצה להגיד שההישגים שלנו הם לא ברורים מאליהם. אחיי ואחיותיי וילדינו שלנו שואלים את עצמנו מאיפה זה בא? איך סבא וסבתא ידעו שאנחנו צריכים ללמוד? איך הביאו את אחי הבכור מיכאל ללמוד בריאלי בחיפה? זה פלא. אין לי תשובה טובה. רק שבפועל השניים האלה, הוריי, הבינו שהכיוון של לימודים הוא פריצת הדרך שתוציא אותנו מהמצב הקיים למצב הבא.
אולי היה איזה חום מיוחד בתוך הבית. כך השתקפו לי ההורים שלך מהספר.
אני מאמין שגם במשפחות האחרות, גם אצל השכנים שלנו היה חום ותחושה של משפחתיות אבל הם לא הצליחו. העיסוק המתמיד בהישרדות לא משאיר אנרגיה לטיפול בדברים אחרים. אני חושב שיש פה משהו שהוא מעבר לזה, אבל הוא עדיין חידתי בעיני.
האם בבואם לארץ השתנו הכללים, והאוטוריטה של המבוגרים פחתה?
לא הייתי אומר זאת. הכללים שהנחו אותם כולם מאד שוביניסטים, הסמכות המרכזית ניתנה לסבא והכל נשמעו לדברו. אבל עם הזמן מקומם של אבא ואמא הפך לעיקר מבחינתנו. ומקומה של אמא גדל והתחזק. ייתכן שככל שגדלו הילדים שלה, היא צברה יותר אומץ וכח. הדור הבא, אנחנו הילדים שהפכנו להיות ישראליים, אנחנו גם שינינו את המנטליות שלה. זה תהליך טבעי אצל כולם.
כולם עסקו בהישרדות. גם הוריי. היות ואבא הוא שהביא פרנסה ומרבית השנים עבד בשתי עבודות: כשסיים במפעל בשעות האור, עבר לקולנוע בשעות הערב. אבל אמא דחפה ללמוד, ללמוד. עד היום היא אומרת, תלמדו. לכן כתבנו את הספר. זה מה שהיה בחצור. זה מה שאני זוכר.
אתה אומר היא צברה אומץ.
הכח של אמא שלי אלו הילדים שלה. זה מצוין בספר, אבל מה הביא אותם לגדל אותנו בצורה הזאת? היא השתמשה יותר עם הילדים לקדם דברים. אבא שלי מרצה על זה באזננו. ואני אגיד לך במילים שלו. הוא אומר לנו כאילו שאנחנו עדיין ילדים קטנים והרי רובנו סבים וסבתות. הוא אומר, זוג, הבעל, צריך להבין את האישה, להבין אותה לגמרי וללכת איתה ולא נגדה. הוא אומר את זה כל הזמן ובקיצור נמרץ.
יפה.
כלומר, כשהוא קרע את התחת ועבד בשתי משרות כדי לפרנס אישה ושישה ילדים, אמא שלי קרעה את התחת לא פחות. היא עשתה את כל השאר. השלימה. אבל ההשלמה שלה הייתה יותר חשובה כי הוא הביא רק כסף, כביכול, והיא הביאה גם את הרוח. כל החבילה עובדת יחד.