יוסי סתוי

בלילה הזה עַסָק יוסי סתוי במיון מכתבים לשכונה שלו עצמו. הוא היה לפני השירות הצבאי, לאחר שסיים בגרות בבית הספר האקסטרני בתל אביב ועבד במשמרות בסניף הדואר ברמת גן. והנה החזיק מולו מעטפה גדולה, סמל חיל האוויר מתנוסס עליה, והנמען: סתוי יוסף.

הרגע שבו עמד נסער בעבודת הלילה, בדואר, טרם גיוס, מול שמו על המעטפה הצבאית ובה התוצאות של מבדקי הטיס, הוא זיכרון חי ותוסס. הוא זוכר היטב איך שמואל, מנהל הסניף, בא מאחוריו, הניח יד על כתפו הקפואה מול המעטפה הגדולה והאיץ בו לפתוח. אך הנער הביט במבוגר, אילם וחסר ישע, כי בתוך המכתב היו מקופלות תשובות להרבה משאלות-לב ולהחלטות לא קלות שחרט על ליבו. לב שלמד להקשיח מגיל צעיר. ודווקא את המעטפה הזאת לא היה מסוגל לפתוח. "תפתח אתה" אמר לשמואל. שמואל קרע את הנייר וקרא, "התקבלת לקורס טיס" וחיבק אותו בצהלה. אותו ואת שלל העלומים המתפרצים שגאו בילד שהצליח בכח עצמו לשבור איזו תקרת זכוכית.

אנחנו יושבים בדירתו בגני תקווה, על הקירות תלויות עבודות גדולות, ציורים מעשה ידיו בסגנון מופשט אקריליק על בד. בשנים האחרונות פרש בהדרגה מקריירה רבת שנים ומוצלחת מאד, בתחום הביטוח. הוא נשוי לענת, עורכת דין בכירה ברשות שדות התעופה ואביה הגא של דנה, בתם היחידה, מראשונות התינוקות שנולדו בהפריית מבחנה.

ובכל זאת, הסיפור שסתוי מספר לי, הוא לא סיפור על מימוש "חלום ההצלחה" אלא סיפור על אחריות פנימית חזקה שהיא היא הכח המניע בחייו. "ממי קיבלת את הכח?" שאלתי, מי היו מקורות ההשראה שלך? וסתוי אמר "מאמא. רק מאמא. היא הייתה המנכ"ל של המשפחה, היא לימדה אותי לקחת אחריות."

להורים של סתוי (שניהם כבר הלכו לעולמם) קראו אסתר ויצחק שתיווי. הם באו לארץ כשהיו הורים לשלושה ילדים קטנים, טרם שנולדו ילדיהם הצברים, יוסי ושתי אחיותיו. זה היה בשנת 1949, בעיצומה של העלייה הגדולה מלוב, שכללה המתנה בת כמה שבועות בטריפולי, בה היו דרוכים יום יום לשמוע, בהתראה קצרה, מתי תורם לעלות לאנייה שתיקח אותם לארץ ישראל. הפלגה של כשלושה ימים וירידה מן האנייה אל אדמת ארץ הקודש, שם נפגשו בפקידי העלייה בנמל חיפה והרבה דברים השתנו. הדבר הראשון שהשתנה היה שם המשפחה. בבואו לעמוד מול הדוכן של הסוכנות בנמל, ז'קי שתיווי ביטא את שמו כהרגלו, במבטא איטלקי-ערבי אך הפקיד שמע את השי"ן של השתיווי כשי"ן שמאלית, הפך אותה לסמ"ך ובלי לשאול את בעל הדבר, עִבְרת את שם המשפחה. "אבא שלי אמר, טוב." מספר סתוי בחיוך רך, "וכך שם המשפחה שלנו נעשה סתוי. לימים שיניתי את שם המשפחה לסתיו, (לא עזר, כולם כולל אשתי קוראים לי סתוי) והיום לבת שלי בת 31, רופאה באיכילוב קוראים ד"ר דנה סתיו."

בדל"ת אמותיו (1)

תגיד, סתוי, מה זה אחריות מבחינתך?
מבחינתי זה להיות אכפתי, להיות מעורב, אם קורה משהו אז להיכנס, לעזור, גם אם נתבע ממך מחיר מסוים. אני לוקח אחריות כדי להנחות, לדאוג שהכל ילך למישרין, ובעצם להגיע לנקודה שבה אני עוזר לאדם חלש. זה מה שאני רואה כאחריות ובמידה רבה זוהי משמעות החיים מבחינתי. 

הפרשנות שלך לאחריות היא לקחת אחריות על משהו שמעבר לך?  
זה סוג של לקיחת אחריות. אני דואג לאחותי חולת הקרוהן, מארגן את כנסי הכיתה שלנו מהיסודי. הנה, רק עכשיו קיבלתי ווטסאפ ממי שאנו עושים אצלו את מסיבות המחזור. והוא כותב לי סתוי, הלכה הקורונה ארגן עוד פגישת מחזור.

מה זה נותן, איזה צורך זה ממלא אצלך?
אני רוצה לחבר אנשים. אני רוצה למצוא עוד שיַחְברו אלינו, דווקא את החלשים אני מחפש. אלו שפרשו, אלו שלא בלטו, הכי מדוכאים, הכי נדכאים. אני חושב שעשו להם עוול. אני חושב שלפעמים המציאות קשה לאנשים מסויימים ולא הייתה להם הזדמנות שווה. ואני רוצה לראות מה קרה להם, איך התגלגלו. משהו במודל של הפרויקט הזה שלנו, דל"ת. בזעיר אנפין.

המושג אחריות בעיני נושק למושג החופש. כי כשאני מחליטה לקחת על עצמי משהו אז ההחלטה הופכת אותי לאוטונומית.
ייתכן שזאת הייתה התחושה שלי אז בצעירותי, בראשית הצעדים שלי לקראת הבגרות. אמא שלי הייתה המפלסת. אבא היה דמות חולה ולא חזקה. ומישהו היה צריך לקחת מנהיגות. למדתי ממנה המון איך לשקול דברים, איך לראות את התוצאות. התפיסה שהתגבשה בי קשורה ללקיחת האחריות שדיברתי עליה. כל אחד יאכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו. אני אבשל את הדייסה שתהיה טעימה. או שאבשל שתהיה פחות מוצלחת. אני בחיי בישלתי לעצמי את הדייסה כך שתהיה טובה. ולא עניין אותי מה אמרו לי ואיך אמרו, אני מרגיש ומעריך את ההתקדמות שלי. זה המוטו.
והיה עוד דבר, הוא קרה כשהייתי עוד תלמיד בבית הספר היסודי, בן מצווה, אחי אפרים שהיה אז בן 19 נפטר. הפטירה שלו לצד אירועים נוספים של בני המשפחה סביבי, ביגרה אותי בכמה שנים, כי לקחתי אז על עצמי החלטה מתוך העצב והבדידות להוביל את חיי.

במסלול החיים שלך הגשמת מודל של הצלחה בקריטריונים כלכליים וחברתיים. הסללת את עצמך כמו שאומרים.
נקודת השינוי הגדולה לגבי מבחינה כלכלית הייתה אחרי הצבא. ברגע שהתחברתי למערכת הביטחון, ולאחריה, הקריירה בתחום הביטוח הייתה כבר המשך. אך העבודה ההיא, הייתה לה חשיבות שמעבר לכסף, עדיין אני קשור אל הקבוצה ההיא שהכרתי אז. החבורה של היחידה לאבטחת מטוסים. אנחנו חבר'ה מלח הארץ. קבוצת איכות כזאת שאני מאד גאה להשתייך אליה.

דלת ראשונה: ילדות

גדלת במשפחה קשת יום, האם כרגע כבוגר, אתה מסתכל על הדרך שעברת כשהיית צעיר, באופן חדש?
ההסתכלות היא על התמודדות יומיומית עם קשיים ממשיים שעוברים על עולים חדשים, על הורים שצריכים להתאקלם בתנאי נחיתות בחברה ובסביבה אחרת לחלוטין ממה שהכירו קודם. אבא שלי סבל בין היתר, מ"סינדרום ירושלים".

אתה מתכוון שכל השנים חלם על ירושלים במובן של הארץ האוטופית, הנכספת ואז גילה שזאת לא המציאות שהגיעו אליה? "לא בדיוק ירושלים" Not quite Jerusalem, כדבר הביטוי האנגלי.
אבא היה איש מאד דתי, אביו היה רב והוא עצמו קיבל בצעירותו סמכות של שוחט-מוהל. הוא היה בעל הכנסה גבוהה למדי יחסית, והגיע ממשפחה מיוחסת בטריפולי, שהשורשים שלה נטועים בספרד. והוא כל כך חלם על ירושלים שפשוט השתגע כשהגיע הנה. לא שיגעון במובן של שיגעון קליני, אלא במובן של בלבול עשתונות. זאת לא הירושלים שייחל וחלם עליה.

הסבל החל עוד קודם. הקהילה היהודית בלוב, מדינה שהייתה קולוניה של איטליה מאז העשור השני של המאה הקודמת, עברה צער רב מתחילת מלחמת העולם השנייה.
כן, היהודים בלוב היו באמת שק החבטות של האיטלקים הפשיסטים, אחר כך בעקבות ציר רומא-ברלין, החלו בהדרגה לסבול מגזירות נאציות. לאחר המלחמה, הפכו היהודים לקרבנות שנאה של הערבים הלוּבִּיים עצמם. המחיר האישי שאבא שילם היה שהוכה מכות קשות בראשו בפרעות שהתחוללו בטריפולי על ידי ההמון הערבי, אחרי המלחמה, מכות שגרמו לנזק בלתי הפיך: הוא לקה באפילפסיה. המחלה הביאה לרעד בידיו ולכן לא קיבל רישיון לשחיטה כאן בארץ. 

הסיפור של הוריך לפני העלייה, יכול להוות עוד פרק דרמטי בהיסטוריה של היהודים בשואה. בוא נתחיל במקום בו גדלו.
אמא נולדה בטריפולי בגטו היהודי. הבניין שגרה בו היה בעל כמה קומות, המשפחות גרו במבנה ריבועי, בתוך דירות חדר ולמטה, בקומה ראשונה היה מטבח משותף, מכבסה של כביסת יד, שירותים משותפים. כשהתבגרה, התפרנסה כתופרת ועבדה במתפרה של מוסלמים שיצרו בגדים לצבא האיטלקי ואחר כך לצבא הבריטי.
אבא גדל יתום מאם, כי אמו נפטרה בגיל צעיר ומי שגידלה אותו הייתה המיילדת, שהייתה דודה שלי, שלא יכלה להביא ילדים.

איפה הם היו במהלך המלחמה?
סבי ומשפחתו של דודי, אחיו של אבא, שהיה כבר נשוי עם ילדים, נשלחו למחנה הריכוז המפורסם ג'אדו. ושם, בוקר אחד, כאשר נעדרו הגברים – סבי הרב הלך עם דודי לישיבה של ועד הקהילה – פרצו לביתם האיטלקים הפשיסטים מפקדי המחנה. ייתכן שחיפשו את סבי, שהיה לו מעמד חשוב בקהילה, דודתי עמדה מולם וסירבה לומר היכן נמצאים הגברים ובתוך כך הגנה על ילדיה בגופה. הקצין הגיב באכזריות והיכה אותה בראשה. היא דיממה למוות מול שני ילדיה. בן דודי, שהיה עד לַמָעשה, פעוט בן שש, כתב לפני כמה שנים ספר ובו תולדות הסיפור הזה ותולדות כל משפחתנו. מה שאני מספר לך עתה מתבסס על ספרו. בעקבות האירוע, הצליח דודי, ייתכן שבעזרת סבי, שמעמדו כרב הקנה לו זכויות גם בין השומרים המחנה, להבריח את הילדים שלו ולמסור אותם לידי אבי ואמי הצעירים שהגיעו לשם, אספו את הילדים וברחו להרים. שם התחבאו אצל מוסלמים שהגנו עליהם ונתנו להם אוכל ושתיה. טריפולי הופצצה כל הזמן והוריי הם שגידלו את בני דודי בשנים הללו הרחק ממוקדי הרעש. עם תום המלחמה חזרו לעיר. הפרעות ביהודים היו בלתי נסבלות, חיכו לרגע שיוכלו להגיע לישראל. כשהם עלו הוא היה בן 33 ואמי הייתה בת 23.

עכשיו החלו תלאות העלייה, כשאביך חולה וללא מקצוע היות ולא ניתן לו להמשיך במקצועו כשוחט.
כן, הם התגוררו משך כשבע שנים במתקנים הזמניים שהעניקה המדינה, עברו משער העלייה בחיפה ועתלית, שם חיו באוהלים למחנה עלייה באזור גבעת חיים, שבו הוקמו פחונים, סבא וסבתא שלי קבורים שם בבית הקברות. מהמחנה ההוא הגיעו למעברת קסם ברמת-גן. אני נולדתי במעברת קסם, בצריף שבו התגוררנו וגדלתי בו עד גיל חמש.

תנאים קשים.
נדמה לי שהתנאים הקשים פחות פגעו בהם כי הם, מבחינתם, הגיעו לישראל והיו חלק מהקמת ארץ היהודים, חלק מההתחדשות הציונית ומתחושת חופש הדת והזהות לאחר הפרעות שעברו בלוב.

אמא דיברה על השנים במעברה? על החום בקיץ, הקור בחורפים? מה היא אמרה על כך?
אמא שלי לא התלוננה לדקה. על כלום. לא קיטרה. לא באה בטענות. התמודדה עם מה שצריך בצורה הכי הגיונית שאפשר. טיפלה באבא שלי שהיה חולה, עם השנים האפילפסיה הביאה גם לדמנציה. היה לא פשוט אבל היא התמודדה עם הכל. אני קורא לה, המנכ"לית. היא ניהלה משפחה של שמונה נפשות כולל עצמה בצורה וירטואוזית. גם עובדת, גם מבשלת, גם מנחה אותנו בתבונה. מדהים. באמת בתנאים שהיו לה, לתפקד כך. להוציא את כל הילדים בסדר. לא מובן מאליו. אני אומר את זה ואני מתרגש בשבילה.

מה קרה לאחר פירוק המעברה?
רצו להעביר אותנו למושב בדרום. אך הדוד שלי שמע על כך ובהתחשב במצב של אבא, הוא השיג אישורים שהתירו להשאיר את המשפחה במרכז. הוא כביכול ממש הוריד אותם מהמשאית. וכך עברנו לשיכון ברמת גן שקראו לו פרדס אברלה, שכונה של מפוני מעברות. הדירות בגודל של 45 מ"ר הורי ושישה ילדים. שלושת אחי שנולדו בחו"ל ואחנו השלושה שנולדנו בארץ.

איך התפרנסתם?
אמא עבדה במשק בית, בניקיונות. בבוקר הייתה מנקה בתים של אנשים אמידים ובשעה שתיים הייתה מתחילה משמרת בבית העירייה עד שמונה בערב.

מביך שאמא מנקה בתים?
זה מה שידענו. אמא שלי לא ידעה קרוא וכתוב אבל בעירייה הבינו שיש עם מי לדבר וראו מולם אישה מאד נאורה וחכמה, העצות נקלטו ובוצעו. ממש אהבו אותה והיו תורמים לה מידע ומנחים אותה בהתנהלות מול הרשויות.

היא ידעה קרוא וכתוב רק לא בעברית.
ידעה לטינית. דיברה איטלקית וערבית. אבל אנחנו הילדים, במיוחד אלו שנולדו בארץ, לא נתנו להם לדבר את השפות האלו בבית. הייתי אומר להם, "דברו עברית". במרחב סביבם לא היה מקום לאיטלקית. אמא שלי הייתה קוראת עיתון של העולים החדשים עם האותיות הגדולות. עם הניקוד. לא מעבר לזה.

ואבא?
אבא עבד גם הוא בעירייה כגנן. כמה שהצליח לעבוד. היה חולה, כי החלה הדמנציה כבר בהיותו בגיל חמישים וכמה פעמים שכח איך להגיע הביתה. היו מחפשים אותו.

זיכרונות לא קלים יש לך ממנו. הייתה לאבא השפעה על החינוך הדתי בבית?
שלחו אותנו לגנים דתיים. כשהגעתי לכיתה א' רשמו אותי לבית ספר דתי וכל בוקר הייתי זורק את הכיפה, מגיע לבית הספר בלעדיה, ומוחזר הביתה להביא אותה. עד שתפסו את הטריק והכינו לי כיפה כשהגעתי, אבל מיררתי להוריי את החיים ולבסוף אמא שכנעה את אבא לשלוח אותי לבית הספר ארנון, החילוני.

איך היה בבית ספר ארנון?
הייתי תלמיד שובב אבל גם כשלא למדתי הגעתי להישגים. הגעתי לכיתה שרוב התלמידים היו בני קצינים – צנחנים בעיקר וקצינים קרביים אחרים – או אנשי מוסד בכירים שגרו בשיכון צבא קבע הסמוך. נוצר חיבור מאד חזק ביני ובין כמה מהם. וזה מה שהציל אותי בעצם מלהיות פושע. מלהיות שודד, נרקומן. כי אני עצמי גרתי בשכונה עם רמת פשע גבוהה. ואני ברחתי משם. בזכות אמא שלי.

אמא לביאה.
אמא שלי החזיקה אותנו קצר. לא אפשרה לצאת מהבית ללא רשות, דרשה לדעת מי החברים שלנו. דרשה שנביא אותם לבית שלנו וככה היא סיננה אותם. לא נתנה לי להתחבר לילדים "הרעים". בני השכונה שלנו היו מיעוט בקרב ילדי השכונות החדשות היוקרתיות יותר.

אתה אומר שהלימודים בבית הספר ארנון הצילו אותך, בנימה חיובית ולא בקובלנה, ואין רמז לרגשי נחיתות ליד הילדים בני המשפחות המבוססות.
להיפך, אני הרגשתי שאני נשכר מכך. כי יכולתי להתחבר עם הילדים בני השכונה שלי, היו לי המון פיתויים ולא הסכמתי. הייתי חזק.

מהו פיתוי?
הם היו משחקים קלפים והיו מזמינים אותי. ממילא לא היה לי כסף ואמרתי, "אני לא במשחק". הם הזמינו אותי למעשי קונדס, דברים קטנים, להיות אחד מהחברה. מצד אחד, זה לא פשוט, הרגשתי חרא לסרב, אבל מצד שני אמרתי זה מה שנכון. מה שנכון זה חשוב ולא מה שאני מרגיש.

לא הפריע שיש לך אולי דימוי של חננה בעיניהם?
אני חושב שהם אפילו אהבו את זה. באיזה אופן הבאתי גאווה לכמה מחבריי, לילדים נוספים שסירבו להצטרף לחבורה. לימים הייתי הצנחן הראשון בשכונה, והקצין הראשון. לאחר מכן כשהייתי במסלול אקדמאי באוניברסיטה, גם זה היה מעין קריאת כיוון, שהתקבלה בהערכה. היום יש לנו קבוצה אינטימית של כמה חברה מהשכונה. חלקם מאד אמידים, יהלומנים בסדר גודל גבוה מאד. אנחנו אלה שלא התחברנו עם הפושעים.

כשאתה אומר שהיית חזק ולא נכנעת לפיתויים, איזה קול בוגר היה שם?
הקול של אמא. ללא ספק. היא ידעה לחדור ולקרוא את האדם מיד כשראתה אותו. הלוואי והיה לי את האינסטיקט הזה. לא היו לה טעויות. היא קלעה לאופי של כל אחד. היא צדקה בכל.

ובבית הספר עצמו איך השתלבת?
היו לי הרבה חברים. הייתי מגיע אליהם בצהריים לאחר הלימודים. מהמשפחות של החברים שלי למדתי המון. הרבה פעמים ההורים שלהם גירשו אותי כי הייתי מפריע לילדיהם לעשות שיעורי בית. ואמרתי לעצמי, רגע, אולי זה נכון. אולי צריך להיות כמוהם, ללכת הביתה ולעשות שיעורי בית. כך אוכל להצליח, לשפר את המעמד הכלכלי שלי. אני צריך להדביק את הפער בלי להסתכל אחורה.

עם מי דיברת על כך בבית?
בואי נגיד ככה, דמות אבהית לא הייתה לי בבית. אבא שלי היה מרוכז בעצמו. בבעיות שלו. אח שלי הגדול היה עסוק בפרנסת המשפחה, אחי אפרים היה דווקא הרבה בבית ובגלל מחלת הלב שלקה בה, הייתי מחובר אליו אך לא ממש דיברנו, היה עבורי אח גדול שהסתכלתי עליו באהבה והמוות שלו היה מכה בשבילי.

היית בן 11 במותו.
כן, אני זוכר רגע בבית הספר דווקא, אולי לפני השִבְעה אולי בשִבְעה עצמה (בהלוויה לא נתנו לי להיות) כשהמורה המחנכת חיבקה אותי בחמלה וליטפה אותי. זה היה קשה ועצוב מאד.

מה עוד אתה זוכר מאפרים?
סיפור מוזר. זמן קצר לפני מותו, לקחתי ממנו הלוואה כדי לצפות בסרט מלחמה כלשהו שמאד רציתי לראות. היו מקרינים אז סרטים בבית הספר. אבל לאכזבתי הגדולה, הגעתי באיחור לסופו של הסרט והחמצתי את כולו. גרוע מזה, הרגשתי שלקחתי לאחי את הכסף על כלום. והדבר הזה, פעוט ככל שיהיה, הציק לי שנים. כשחזרתי מארצות הברית ואני בוגר ובעל משפחה, עליתי לקברו ודחפתי כסף מזומן לתוך האדמה.

בוא נעלה לתיכון.
תקופת התיכון שלי החלה בשרשרת נסיבות שחלקה התחוללה בגיני אבל חלקה התבססה על דעות קדומות של המערכת, שלא הכירה במי שאני. עם תום בית הספר היסודי, דיברתי עם אמא על לימודים בפנימייה בכפר הירוק. התראיינתי ונרשמתי, אך לאחר זמן, סמוך לתחילת השנה החדשה, התחרטתי. העדפתי להישאר בבית ותליתי תקוות בתוצאה המצוינת שלי במבחן הסקר שהייתה מהטובות בשכבה, שאפתי להיכנס לבליך.

מבחן הסקר היה בתקופה שלנו המבחן הפסיכומטרי שניתב את התלמידים בין בתי ספר עיוניים ובין מקצועיים ובליך היה ועודו בית ספר עיוני מאד יוקרתי ומוכר.
כן, אבל לא קיבלו אותי בבליך. נראה לי שייתכן והיו מושפעים מחוות דעת ממנהל בית הספר היסודי. הוא ערער על הציון הגבוה שקיבלתי בסקר. שזה אבסורד, כי אי אפשר היה להעתיק במבחן הזה. בבליך תלו את הסירוב לקבל אותי במועד ההרשמה ואני נשלחתי לאורט. מנהל אורט אמר לאמא, שמגמות האלקטרוניקה היוקרתיות כבר מלאות והפנה אותי למגמת נגרות, שהייתה המגמה הנמוכה ביותר מבחינת הדרישות. אמר שאם אשיג ציונים טובים יוכל להעביר אותי לאלקטרוניקה בעתיד.

זה ממש סיפור על הסללה.
המנהל עבד על אמא שלי בעיניים. היא הסכימה, חשבה שלפחות יהיה לי מקצוע. שנה ראשונה למדתי במגמת מסמ"ר. והייתי התלמיד הטוב ביותר בכיתה. בשנה שלאחר מכן העבירו אותי למסלול בגרות. אחר כך ביטלו את הבגרות ואני כבר הייתי עם חשיבה עצמאית וידעתי מי אני ומה ערכי ואמרתי, "יאללה, אני לא צריך אתכם". יצאתי מבית הספר והלכתי ללמוד ב"משלב" בכיוון של בגרות אקסטרנית. לא יודע איך אמא השיגה כסף לבית הספר היקר הזה. הייתי יוצא בשש בבוקר מחליף שני אוטובוסים ומגיע לתל אביב בשבע ומשהו, מועד תחילת הלימודים.

המוות של אפריים היה אולי איזו נקודת הנעה מיוחדת? מוטיבציה שצמחה כדי להקל על הכאב הרב של אמא?
את נותנת לי נקודה למחשבה. אני חושב שהחלטתי להקל על המשפחה ולגדל את עצמי. התבגרתי ואני צריך לטפל בעצמי. כי כולם עסוקים בעבודה ובפרנסה ובבעיות רפואיות ותמיד לקחתי על עצמי ובניתי את עצמי לאט לאט.

אביך עוד היה בחיים כשאפרים נפטר?
אבי נפטר זמן מה לאחר אפרים. משברון לב אני מניח. הוא הבין את המוות. אמנם הייתה לו דמנציה ופה ושם איזה יום שלא היה זוכר איך להגיע הביתה, אבל לא ברמה שלא הבין את המוות של אפרים.

האם זאת תחושה של יתום או שהמילה יתום היא לא מתאימה?
יש בזה משהו. יש אלמנטים של יתמות. מין דבר כזה. אני אסתדר לבד. לא צריך לדאוג לי. לא צריך להיות בתוך הפריים של המשפחה. צריך להקל.

כאילו שאמרת לעצמך, קורבן זאת לא אופציה.
אמת. זה ניסוח מצוין. מעולם לא חשבתי שאני קורבן של משהו. להיפך זה המריץ אותי להיות יותר חזק. מהיר. ויותר ליזום ויותר לעשות. ככה גם החלטתי ללכת לתיכון אקסטרני. אני הוא זה שחשב על הליכה לכפר הירוק ואני זה ששיניתי את דעתי וניווטתי את דרכי בתיכון, כי חשבתי שיותר חשוב לי לעשות בגרות מרכישת מקצוע בגיל הזה.

דלת שניה: משפחה

אם הייתי אומרת לך לציין הישג משמעותי בחייך?
ללא ספק הלידה של הבת שלי בבית החולים הר סיני בניו יורק, בהפריית מבחנה. זאת הייתה התמודדות מדהימה של ענת ושלי כאנשים צעירים.

מתי הכרת את ענת?
הכרנו בתקופה שבה עבדתי באבטחה בשדה התעופה בן גוריון. ענת הייתה פקידת חפ"ק (חדר פיקוד קדמי) בשדה ואני הייתי כבר בשל לנישואין לאחר כמה מערכות יחסים קודמות. ביקשתי את המשרה בניו-יורק, והייתי חלק מהמשלחת הביטחונית שם, כדי ללמוד לקראת תואר שני. מאוחר יותר ניו-יורק גם איפשרה לנו למלא את המטרה של הבאת תינוקת לעולם.
אנחנו היינו מהראשונים שעשו הפריית עוברים. בארצות הברית בתקופה ההיא הגבר היה שותף פעיל בתהליך, הבעל היה מזריק את הזריקות הנדרשות ולא האחות. וכך הייתי נוסע ברכבת התחתית בדרך מקווינס לבית החולים במנהטן, רועד כולי מנטל האחריות. לבסוף הייתי נוכח בעת הלידה, צמוד לרופא. החוויה ההיא הייתה שווה כל דבר. אם את שואלת אותי על מאבקים בחיים – הלידה של דנה הייתה שווה מבחינת הסערה הרגשית והאתגר, יותר ממארב בתוך לבנון.

דנה הייתה תלמידה מצטיינת בכל מסגרת, למדה בבית ספר תיכון בקרית אונו, במגמה המדעית, וכשסיימה צבא, התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. התחום שלה הוא רדיולוגיה, רפואה שעוסקת בפיענוח סריקות ומיפוין, ועתה התקבלה כרופאה צעירה באיכילוב.

בכלל אתה איש משפחה.
המשפחה הגרעינית שלנו קטנה, מונה רק שלושה, אבל למעשה בשגרת החיים שלנו היא מורחבת יותר דרך הקשר האמיץ שיש לי עם אחיותיי. אחותי רחל הקימה משפחה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד וחיה שם עד היום. אחותי גאולה (ג׳וליה) הייתה ונשארה הקרובה אלי ביותר. אנו אוכלים יחד בערבי שבת, ובנה קשור אלי קרבת נפש. הוא בן 36 גר היום ברעננה נשוי עם שני ילדים, מחשיב אותי כאבא שלו.
גאולה נולדה כשנה לפני ומאז היה בינינו חיבור כמו בין תאומים. למעשה נשארנו שנינו הקטנים בבית, כיוון שאחותי רחל הצטרפה לחברת נוער בקיבוץ רמת הכובש (היינו באים לבקר אותה, נוסעים באוטובוס פעם בחודש). וכך גאולה ואני היינו משתוללים יחד בבית. הקרבה בינינו גדלה עוד כיוון שבגיל מוקדם התגלה אצלה קרוהן חמור. ולאחר מותה של אמא, אני הוא מי שמטפל בה, ומסייע בידה בכל הנדרש.

מה דורש הטיפול בה?
היא מוגדרת כנכה 100% אם כי היא רוב הזמן מתנהלת באופן עצמאי בתפקוד יומיומי מלא. עם זאת נדרשת להגיע באופן סדיר לבית החולים תל השומר ואני הוא זה שמסיע אותה, ונמצא אתה שם כשלוש עד ארבע שעות בזמן שהיא מקבלת את מה שהיא צריכה.

מה אתה עושה בינתיים?
מסתובב, הולך חוזר, בא לראות שהכל בסדר. מוודא שהיא מרגישה טוב בזמן הטיפול. בצעירותה, לאחר הניתוח הראשון מצבה התייצב והיא תפקדה כבריאה. בתקופה הזאת התחתנה, אך לאחר ההיריון הראשון החזירה הפעילות ההורמונלית את המחלה ביתר תוקף. תקופה קצרה לאחר מכן התגרשה ומאותה תקופה אני נכנסתי לתמונה. כל השנים אחותי מתפקדת בבית באופן מלא ואף סייעה בידינו בשמירה על דנה כשעבדה במערכת החינוך בעת חופשות הקיץ ובחגים כך שהקשר בינינו רק נעשה עמוק יותר.

זה סיפור יפה.
כן, סיפור יפה, לקחתי על עצמי לדאוג לה וכך אנחנו משמרים את הצוואה של אמא שלי.

דלת שלישית: עמל

אמרת שדנה נולדה בניו יורק שם עבדת בתחום האבטחה. איך זה הלך?
לאחר הצבא התקבלתי לתפקיד מאבטח בשדה התעופה בן גוריון. עבדתי ארבע משמרות בשבוע משמרת באורך 12 שעות כל אחת. ובמשך הזמן הזה שיפרתי את הציונים בבגרות כדי להתקבל ללימודי מדעי החברה בתל אביב.

בינתיים התקדמתי מבחינה מקצועית באבטחה בנתב"ג. מוניתי למפקד די בכיר. אחראי במשמרות על כל האבטחה של השדה. לאחר שנתיים החלטתי שאני רוצה לעבור להיות מאבטח מטוסים. קורס נפרד, ארוך, מאתגר, שנדרשו לו בחינות מקדימות וסלקציה מחמירה. התחלנו את הקורס כמאה וסיימנו עשרה. לאחר הקורס יש צורך לעבוד במדינות שונות כמאבטח קרקע, כדי להכיר שדות תעופה ברחבי העולם ורק לאחר מכן ניתן להתחיל להיות מאבטח בטיסות. לניו יורק הגענו כדי שאשלים תואר שני. לשם כך עשיתי הסבה לנציגויות, מה שהצריך קורס נוסף.

וכשחזרתם לארץ? 
הייתי אז בן 36, קנינו דירה בגני תקווה ואני נכנסתי, לאחר קורס קצר, לתחום הביטוח בחברת מעוז, חברת בת של מגדל. התחלתי בתפקיד של סופרוייזר, מי שעומד בראש צוות של סוכני ביטוח.

תאר בקצרה את הקריירה שלך בביטוח.
לאחר שש שנים בהן הייתי מנהל סוכנים, קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. להיות שותף בסוכנות של מושבניקים באיזור השרון. ניהלתי את תחום ביטוח חיים בסוכנות כולל בנית תכניות פנסיוניות אישיות למושבניקים עם קרנות השתלמות ותכניות מותאמות לעצמאיים. אלו היו שנתיים מאד רווחיות, היה שם כר נרחב של עבודה. עבודה מאד תובענית יש לומר. לאחר מכן חזרתי לעיר ושבתי לחברת ביטוח, לתפקידים ניהוליים בינתיים עשיתי קורס CLU  קורס מתקדם בביטוח. ועם השנים הייתי מועסק מבוקש עד שהחלטתי לפרוש.

דלת רביעית: מסלול

אני רוצה לשאול אותך שאלה דומה לזאת ששאלתי אותך בתחילת הריאיון, איך היום כבוגר, אתה מסתכל על הדרך שעברת כשהיית חייל? עד כמה השתנית?
היום אני יכול יותר להאיר את הפינות החבויות שהיו בתוכי. אני הרבה יותר פתוח. אם כי עד היום אני לא ממהר להיחשף. די אוהב לשמור על הפרטיות שלי. די סגור. לא חופשי לדבר.
בהסתכלות לאחור אני יודע היום שלמרות שלא הייתי מודע לכך בצעירותי, הייתי אז כל הזמן קפוץ סגור וביישן. לימים זה נפתח לאט לאט. אני מבטא חולשות, מצביע על דברים שאני לא טוב בהם. ייתכן שאז כשהייתי צעיר למדתי מאחרים ושאפתי להצטרף לסביבה שהייתי בה אך גם היה לי צורך להסתיר את חיי. לא אהבתי לדבר על הרקע המשפחתי, על העובדה שבאתי ממשפחה קשת יום. התחושה שלי היא שאנשים בפלוגה, ואפילו במחלקה, לא מכירים אותי.  

איך הגעת לצנחנים?
באופן מסוים אפשר לומר שאני גדלתי לתוך משפחת הצנחנים. היות וכל החברים שלי, האחים של בנות השכבה שלי או הוריהם של חבריי היו חיילים או קצינים בצנחנים. היינו קבוצה קטנה והכרנו היטב זה את זה. אלא שבמהלך המבדקים לצבא התברר שהתאמתי לטיס. עברתי שלב ועוד שלב, המשכתי והתקבלתי לקורס היוקרתי. הייתי בו תקופה קצרה ביותר, אבל אחר כך, כשאתה מודח מקורס טיס, כל הצבא הקרבי פתוח בפניך. כשהגעתי לאוהל של הצנחנים בבקו"ם, יחד עם צורי (אבישי צרויה), חטפו אותנו ושלחו אותנו לסנור לשמירה על הבסיס עד שיגיעו יתר חיילי הפלוגה. ואז התגייסתי למחזור פברואר.

איזה מין חייל היית?
הייתי חייל שזרם על מי מנוחות. לא הכי בולט אבל גם לא אחרון החיילים. גם לא הייתי מחובר לגרעין של חברים טובים במיוחד. כמובן, היו חיבורים שנוצרים תוך החיים הצפופים ונוצרות קליקות, הרי שלושה אנשים יוצרים פוליטיקה… הייתי ממוקד בהישרדות ומה שהיה חשוב לי הוא מה אני עושה ותחושת הכבוד העצמי מעצם התרומה כחייל צנחנים.

היו חוויות שנשארו חקוקות בזיכרון באופן מיוחד?
פעם קיבלתי עונש ריתוק. היינו אז במַסְעָדֶה, בצפון רמת הגולן. הייתה לי תחושה וידיעה ברורה שרותקתי רק כי חיפשו מישהו שישמור על הציוד במאהל בסוף השבוע. הרגשתי שנעשה לי עוול ובעקבות זאת ביקשתי ראיון מ"פ, עם יגאל אורבך. השתמשתי בתירוץ של "בא מבית קשה יום ורוצה להגיע הביתה לעזור למשפחה". יגאל, להפתעתי, הביע הרבה הערכה אלי, שכנע אותי להישאר, צ'יפר אותי בשבת וביקש שאשאר. זה ריצה אותי.

באיזה אופן המסלול בצנחנים הטביע בך חותם.
אני חושב שהתברר לי שאני יכול להיות חזק ולהתגבר על מכשולים אישיים. והיו לי מכשולים. היו לי ימים קשים והיו לי ימים שרציתי לעזוב את הכל וללכת משם ועבדתי על עצמי. התגברתי וראיתי שאני מסוגל ליותר. אם חשבתי שאני מסוגל, אני מסוגל לעוד. אני חושב שבגדול זה היה בית ספר מצוין לחיים גם חברתית וגם אישית.

ועם תום המסלול?
לאחר תקופה כמדריך קליעה בסנור, שהייתה מאד לא לטעמי, ביקשתי ראיון מח"ט. נפגשתי עם מתן וילנאי בתל נוף, שמיד עם תחילת השיחה, הסכים שעלי לעבור ואמר, "אני רואה את הציונים שלך, אני רואה מה חשבו עליך, אתה חוזר ישר לגדוד". בתוך כך הגיע לי זימון לקורס קצינים. כשסיימתי את הקורס הוצבתי בצאלים כדי לאמן גדודי מילואים של הצנחנים. אני זוכר לטובה את עבודת הצוות של בניית תורת הלחימה. היה מאד מעניין.

במילואים?
שירתתי בחטיבה הלוחמת והייתי בלבנון. עשיתי שם כמעט ארבעה סיבובים. גם בצידון, גם בבקעה גם בנבטיה, זה היה מעניין. בשלב מסוים המגד ביקש ממני לקחת את תפקיד מ"מ המרגמות של הגדוד. שלח אותי לקורס ולאחריו הייתי מפקד מחלקת מרגמות ואחר כך קצין מרגמות של הגדוד. תפקיד משמעותי במהלכו הייתי עצמאי בשטח, עם ידיעה שסומכים עלי לתת את מה שצריך. עד שנסעתי בגיל 31 לארצות הברית.

בדל"ת אמותיו (2)

באיזו נקודת זמן התחלת לצייר?
תמיד ציירתי. מילדות. תמיד הייתי משרבט משהו. בישיבות, בכל התכנסות כולם רצו לקחת את הדף של הציורים שלי. בתקופה שבה היינו בניו-יורק התחלתי לראשונה ללמוד אמנות,  כי שם בנוסף לעבודה, במסגרת הלימודים לתואר שני הוספתי קורסים באמנות ממוחשבת. שם ציירתי המון. כי את המודלים, לפני שהיינו מעלים על המחשב, היינו צריכים לצייר ידנית. ובמשמרות לילה, כדי לא להירדם הייתי בא מראש עם בלוק של ניירות ציור ומצייר כל הלילה. בעשרים השנים האחרונות, התחלתי בהדרגה לצייר על קנבס בטכניקות שונות. אני נמשך לציור מופשט. ריאליזם פחות מעניין אותי.

מהו הדרייב?
אגיד לך שלצייר זה כמו אוכל, זה כמו מצרך בסיסי. יחד עם זאת לא מגדיר את עצמי אמן. כי אולי אני לא בכל הווייתי אמן. אולי אני לא חי את זה מהבוקר עד הלילה. אבל כן הייתי רוצה לבוא בבוקר לסטודיו שלי, לשבת ולהתחיל לצייר.

כשאתה עומד מול הקנבס, מה קורה, תאר את התהליך.
אני לפעמים שוכח לאכול, לשתות ויכול להיות שעות בסטודיו. לפעמים מצייר ציור בשעה. לפעמים תקוע על ציור שעות וימים ואז מזניח אותו ומשאיר ויום אחד חוזר אליו. טוב אני אשפצר אותו. אתה עושה הכלאה על הכלאה. היו ציורים שמחקתי. אחר כך הצטערתי.

יש לך שאיפה להציג בתערוכות?
השתתפתי בתערוכות, קיבלתי מחמאות. שילמתי לאוצרת אמנות שעושה תערוכות והיא עובדת מול מעצב פנים, מול האיגוד של מעצב פנים והיא שולחת להם ציורים שלי. יש לה אוסף וירטואלי. ושם מכרתי לא מעט ציורים. לאחר מכן ירדתי בכמות הציורים. אז חדלתי.

ההחלטה להפסיק לעבוד בגיל 62, כשאשתך מפרנסת כביכול ואתה מצייר. דורשת גבריות מסוימת.
כן, וצריך גם אישה טובה, מבינה ותומכת. אבל ההחלטה הגיעה מכיוון שהגעתי יום אחד לתובנה ברורה שהגיע הזמן לעבור לטפל בעצמי במקום לטפל בלקוחות.

לבסוף אני רוצה לשאול על אנשים שהשפיעו עליך, בנוסף לאמך?
בספר שורשים של הבת שלי שאלו את מי אבא שלך העריץ? ואני אמרתי שהערצתי את קסיוס קליי (מוחמד עלי) ונימקתי. אמרתי שהוא נלחם עבור מטרות צודקות והוא איש חזק שהתמודד עם המון דברים גדולים. את זוכרת שהוא נכנס לכלא על סירוב לשרת בוויטנאם? שנית, היה לו כושר רטורי מרשים וכושר מנהיגות. אני הערצתי אותו, הייתי קונה עיתוני ספורט ואגרוף באנגלית וקורא כל מאמר עליו בשקיקה.

הערצת מישהו שהוא לוחם מעמדי-פוליטי ועדתי.
כן, נכון, הוא היה מתאבק בזירת האגרוף ונאבק על עקרונות של בני הגזע שלו, נלחם על הצדק. לעומת זאת, אני אישית בחיי, אולי יכולתי לקחת את העניין העדתי כחלק מהסדר יום שלי, אבל סירבתי. סירבתי אפילו כשהייתה לי חברה והוריה לא רצו אותי לאחר שנפגשו בי בפעם הראשונה וראו את צבע עורי. עזבתי. לא התעקשתי. "אם זה ככה," אמרתי לעצמי, "אז עדיף שלא – ההפסד שלהם." סירבתי לתייג את עצמי פנימה מבחינה עדתית או מעמדית. כל הדבר הזה של מזרחיים ואשכנזים נראה לי כל כך מטומטם, אבל אין ספק שהוא קיים. אם הייתי רוצה הייתי יכול לתת לעניין לתייג אותי, אבל זה לא הזיז לי. אני יודע מי אני.

---

אבישי צרויה (צורי), מחלקה 1, גר היום בכפר סבא

יגאל אורבך, מ"פ, גר היום בהוד השרון