שלמה שרוני
הנה ארבע עובדות על שלמה שרוני:
אחת. שנים רבות לפני "עידן הסלפי", שרוני החזיק מצלמה רוסית "זורקי 4" באחד מכיסי האפוד לכל תקופת המסלול, ותיעד את הפלוגה בשטח. הרבה מהתמונות הקבוצתיות שעוברות עם השנים בין החברים, יצאו מהמצלמה שלו.
שתיים. בשנים האחרונות של התיכון, שרוני נזרק מכמה בתי ספר בזה אחר זה והתקבל בקלות לבא אחריו כשקלטו בכל מקום חדש את כישוריו הקוגניטיביים. בבקרים רבים מתוך ימי הלימודים יצא לטיולים רגליים ברחבי הארץ. עד שהתגייס לצבא חרש, יחד עם חברים את כל הארץ ברגל ובטרמפים "לא הייתה פינה שלא הכרתי בהליכה רגלית."
שלוש. שרוני, שמילדותו חבש גם כיפה (אותה הסיר לאחר הצבא) וגם משקפיים עבי זגוגית, ידע שהפרופיל שלו לא יתאים לחיל קרבי "אחד החברים מבני עקיבא עשה את המבחנים במקומי ובגלל שהפרופיל שלו היה 85, זה היה הפרופיל שנרשם בתיק הצבאי שלי."
ארבע. בתחילת שנות התשעים, היה שרוני המנהל הטכנולוגי של תשתיות החיבור לרשת האינטרנט בישראל. הוא בין האחראים לכל ההיבטים של התשתית הקרקעית, לוויינית ותשתית האבטחה של ההייטק בישראל. "קיבלתי תקציב של כ-100 מיליון דולר מהמדען הראשי לתקופה של ארבע שנים ועשינו חייל, שמנו את ישראל על המפה בתחום הזה."
מבחוץ, מרפסת ביתם של יעל אשתו ושלו, על גבול תל-אביב רמת-גן, דומה להרבה מרפסות, אך מחלקת התיוג בעולם החברתי שלנו תקשה למצוא הגדרה שתתאים לגרעין הנון-קונפורמיסטי בנפש הדייר בבית, ואולי לשאיפה המתמדת שליוותה אותו תמיד להגיע לסביבה שאיננה מתייגת ומתירה לו להמציא בעצמו את המסלול שהוא בוחר בו; "אני תמיד לומד את תחום הידע החדש באופן עצמאי, מתמחה במשהו שאני אוהב, עובד בו, מקבל הכרה וממשיך."
דלת ראשונה: עמל
אתה עובד היום בחברת "הגיחון בע"מ", חברת הביוב והמים של ירושלים, מבשרת ציון ואבו גוש כ-CISO – אחראי על אבטחת מידע ותשתיות. דרך ארוכה עברת. מתי התחלת לעבוד בחברת הגיחון?
התחלתי את עבודתי בה בשנת 2011 לאחר כמה שנים בהן פעלתי בתחום ההייטק.
אבל ההשכלה הפורמלית שרכשת איננה בתחום המחשבים?
למדתי בחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים. התחום נקרא גיאומורפולוגיה וההתמחות שלי הייתה בנחלים חוליים. כתבתי את עבודת המאסטר שלי בתחום זה ובזכותה התקבלתי ללימודים במכון מחקר ביפן שהוא הגדול ביותר בעולם בסוגו. כמקצוע שני למדתי לימודי הסביבה בתחום איכות המים בבית הספר למדע שימושי.
נסעת ליפן עם אשתך יעל בשנת 1990 והיית אז לפי החשבון שלי בן 35 כשמאחוריך שנים של הרפתקאות. בוא נעשה סיבוב בזמן. נחזור אחורה למועד השחרור מהצבא. מה עשית אז?
הג'וב הראשון שלי לאחר הצבא היה ניהול מפעל באל עריש. הגעתי אליו בעקבות מודעה בעיתון. פגשתי משקיע יהודי שהיה, דרך אגב אותו זמן בעל הקיוסק בפיורד באילת בירידה לסיני, אם את זוכרת. הוא הקים, בנוסף, מפעל לייצור אוהלים ובגדים שנועדו לצה"ל, וחיפש ישראלי שיפקח על העבודה במפעל. העובדים היו מצרים שהיגרו לאל עריש, צעירים מאד מעניינים. הם החזיקו במשרות הניהוליות ומתחתיהם עבדו אזרחים סודניים. צה"ל הסתכל בעין עקומה על הישראלי הצעיר שמנהל את המפעל וחי באל עריש, אבל לי לא היה איכפת, המשכתי לעבוד שם תקופה קצרה עד שהבעלים החליף את שיטת הניהול והג'וב הבא שלי היה בחפירת התעלה הימית בים המלח. חוץ ממני היו בוגרי שייטת רבים שבאו לעבוד שם, זה היה מאד פיסי ונמשך לתקופה קצרה.
מעניין. תמשיך.
יום אחד, כשחיפשתי עבודה נוספת, מצאתי באחת הסוכנויות מודעה לקידוח נפט. לשון ההודעה הייתה שמחפשים מישהו לעבודה קשה בים. הייתי כבן 22 שום דבר לא הפחיד אותי.
כמה קשה?
עובד במקום נקרא ראפניק (קשוח). יש בקידוח נפט ארבעה ראפניקים שעושים את הקידוח עצמו. מעליהם משגיח מנהל קידוח ודירקט-מן (מפקח) שנמצא בקצה העמוד למעלה. כל העובדים זולתי היו אוסטרלים, סקוטים, אנגלים, כאלה שהתמחו בעבודות קידוח בעולם. זו הייתה חברה גברית מאד. באים ועובדים, אין בלויים זולת שתייה. היו ישנים במחנה על החוף המצרי הסמוך למקום. בבוקר אוספים אותנו בהליקופטר ומביאים אותנו למקום הקידוח. 12 שעות עבודה ו-12 שעות מנוחה. עובדים שבוע שבוע. הייתי מקבל שבוע חופש וחוזר הביתה לבית ההורים. ומשם שוב לעבודה שנחשבת לא רק קשה, אלא גם בין המסוכנות בעולם.
למה מסוכנת?
כי כל חפץ שם, כל פריט או חלק של מכשיר שוקל כמה טון. פספסת ביד שלך את המקום הלא נכון, הלכה לך היד.
היו הרבה תאונות?
הם גייסו אותי בעקבות שתי תאונות קטלניות על הסיפון כך שהיו זקוקים בדחיפות לעוד אדם. אמרו להם בסוכנות "בא ישראלי שהסכים לעבוד". ביום השני לעבודה הייתה סערה והאוניה התנדנדה בפראות. צינורות השאיבה באורך שלושים מ' שהיה צורך לתקוע באדמה, כל צינור, כפי שאמרתי, בעל משקל אימתני, התנופפו ברוח. אני כמו אידיוט ניסיתי לתפוס את הצינור ביד, אך הוא נע קדימה והצמיד את הזרוע שלי לדופן הסירה, היה שם מנהל עבודה סקוטי הוא לקח פלומבה תקע בין העמוד שתפס אותי ובין העמוד הבא וכך הוציא אותי.
די שגעון ללכת לעבודה כזאת, מה עבר לך בראש אז?
אני זוכר שהשתוקקתי יותר מהכל לראות את העולם. ושם, בעבודה ההיא, חוץ מהכסף הטוב שהשתכרתי, היתה לי תחושה שאני בחו"ל. בבוקר הייתי עולה על הליקופטר וכאילו חי בארץ אחרת עם הסקוטים, האוסטרלים, הניו-זילנדיים.
בינתיים, עבר שרוני את הבחינות הפסיכומטרית לאוניברסיטה והתקבל לאוניברסיטה העברית במגמת לימודי כדור הארץ. אך התשוקה לטיול בעולם שלחה אותו לשדה התעופה והוא נחת תחילה בלונדון. משם המשיך לארה"ב. יחד עם שני חברי ילדות שהיו עמו בתנועת בני עקיבא קנה רכב טרנזיט, בו נסעו וישנו וטיילו בכל יבשת אמריקה הצפונית והדרומית. הם התחילו בארצות הברית, "סימְנו את כל הפארקים" כלשונו, ועברו אותם אחד אחד מהחוף המזרחי עד למערבי. לאחר מכן המשיכו לדרום אמריקה עד פנמה. לעיתים היו עובדים משך חודש וממשיכים הלאה. "לא הרגשנו שם מחויבות לכלום, אני הרגשתי שהעולם פתוח."
בשלב מסוים שרוני התנתק מחבריו, השתקע בפילדפיה, יצר קשר רומנטי עם בחורה מקומית, אך באיזה שלב ידע שעליו להמשיך לזוז. הוא שב לאנגליה ובעזרת חברים הצליח להתקבל לאבטחה באל על. בשנתיים האלו נישא נישואים ראשונים שלא החזיקו מעמד ולאחר שנתיים קיבל הודעה שאביו חולה בסרטן ושב ארצה.
הגעת לארץ והלכת לאוניברסיטה?
הגעתי כי אבי היה חולה בסרטן. ידעתי שימיו ספורים. התחלתי קודם לעבוד. התפרנסתי מעבודות אבטחה ולאחר שנה התחלתי את לימודי כדור הארץ בירושלים.
מה כללו הלימודים האלו?
תחום הלימוד הוא גיאוגרפיה פיזית. ההתמחות שלי הייתה זרימת המים בנהרות, זה היה התחום שאהב הפרופסור שהערצתי, ובעקבותיו התמחיתי בתחום דומה – נחל חולי. הפרופסור שלי התמחה בנחלים חצציים ואני בחוליים.
על מה עובדים כשלומדים נחל? מה לומדים?
לומדים על הקרקעית של הנהר. על תופעת השיטפונות ומה קורה לאחר השיטפונות. הנחל שעבדתי עליו הוא נחל שיקמה בדרום. חקרתי את התהליכים שמתרחשים בנחל בקטע שקרוב לקיבוץ ברור חייל ובשפך שלו לאגם זיקים. הייתי ממפה את השינויים שחלים שם ולפי זה היינו יודעים איך מתנהג נחל אחרי שיטפון. על זה עשיתי את עבודת המאסטר.
לאחר מכן קיבלתי מלגת מחקר של ממשלת יפן במעבדת המחקר הגדולה ביותר בעולם שנמצאת ביפן, בעיר טסקובה. שם יש מעבדה סגורה שבתוכה חפרו תעלה, זרימת מים בנחל מלאכותי באורך של 150 מ', ברוחב 4 מ' ובעומק 2 מ' עם חול. כל זה בתוך מעבדה סגורה, משהו ענק. המעבדה מאפשרת לבדוק דרך סימולציה זרימות אמתיות מבוקרות כדי ללמוד על התהליכים הרלוונטיים. התפקיד שלי היה מדען סביבה, טופולוגיה. הייתי מתכנן טופולוגיה ראשי במעבדה.
איך היה ביפן?
מאד אהבתי. הייתי כבר נשוי ליעל – זוג צעיר בני 30 – שנתיים של כייף. יפן מדינה שקטה ונינוחה. חיינו שנתיים בדירה שהיא דירת קרקע. החלונות והדלתות היו פתוחים, אף פעם לא חששנו. קשה להבין את מכלול התרבות, המנהגים ויחסי האנוש. הכל שונה שם.
באיזה מובן שונה?
צריך להגיד קודם שהעובדה שהיינו זרים מישראל, זכתה לאהדה גדולה מצידם, וגם, באופן מסוים למחילה על שבירת החוקים הלא-כתובים. אני זוכר שפעם הודעתי לפרופסור שאני רוצה לנסוע למקום כלשהו לבד והוא אסר עלי לנסוע. יום לאחר מכן שלח מישהו שהסביר את הסיבה: הוא חרד לשלומי בגלל הסכנה בדרכים. בפעם נוספת שסירב לבקשה שלי התעקשתי ושאלתי מדוע, הוא כמעט התעלף, כי בחיים לא נפגש במישהו שערער על דבריו, אך סלח לי כי הייתי זר.
אהבתי שהייתי מציג את עצמי כמו שרציתי להציג והייתי עצמי ללא הגדרות, ואהבתי את רוח התרבות היפנית. זאת חברה שלא מבטאת שום דבר בצורה שלילית מנסים להגיד את הכל בצורה חיובית. אף על פי שכשהם שוללים דברים הם מצפים ממך שתבין לבד מדוע. אם אתה מבקש משהו, ואומרים לך "אולי", המשמעות היא "לא". בתרבות היפנית משתדלים לא להגיד לא. אלא, "נכון אבל…"
מה השגת שם מבחינה מקצועית?
מעבר לעצם המחקר הקניתי לעצמי את הידע במחשב. לצורך עבודת החקר וכיוון שלא היה עדיין אותה תקפה בסיס כלשהו, לימדתי את עצמי תכנות מחשב. רוב הפעילות שלי הייתה אוטו דידקטית. כל מה שחקרתי ביפן היה מבוסס על התכנות שבניתי וכך נוצר לי רקע מאד עמוק במחשבים.
מה עשית כשחזרתם?
חזרנו מיפן בשנת 1992 ובאנו לגור בירושלים. עבדתי תחילה באבטחה אך מהר מאד התקבלתי לחברת אינטל, שחיפשה אנשים שמבינים במחשבים. המחקר שלי ביפן נחשב כניסיון.
לאחר זמן עברנו מירושלים לתל אביב כי הוקם אותו זמן מרכז טכנולוגי מיוחד שיאפשר פעילות אינטרנט לקראת שנות האלפיים. חיפשו מישהו עם ראש פתוח. בזכות הרקע שלי בתחום הסיסטם, הוזמנתי לנהל את התחום הטכנולוגי של גוף שהקים את התשתיות חיבור של ישראל לרשת האינטרנט, על כל האספקטים שלה, תשתית קרקעית ולוויינית ואבטחה.
תסביר לי על התפקיד הזה. כי הוא נשמע מדע בדיוני.
אני תכננתי את המערכות, הייתי המנהל בפועל של קונסורציום, כלומר של צוות נציגי ארגונים ששיתפו פעולה כדי לקדם את היכולת התפעולית שלהם. שמו היה MOST.
מרכזי הפרויקט, שהוביל פיתוח הפלטפורמה הראשונה לאינטרנט היו חיים בכור ויואל גת. אני הייתי ממונה על הצד הטכנולוגי CHIEF NETWORK ARCHITECT. המשמעות הייתה הקמת התשתית לחברות הליבה של ההייטק של אותן שנים (1995-2007). צריך להבין שהפרויקט היה עצום. מסגרת תקציבית של מאה מיליון דולר ממשלתיים, שקיבלנו מהמדען הראשי למשך ארבע שנים. אני החלטתי איפה מפזרים אותו. לא לבד.
איך זה התנהל?
כינסו את כל מי שהיה שייך לאינטרנט הישראלי ורצו שכל אלו יתכננו את התפעול של זה בארץ. בהובלתי אפוא הבאנו לארץ את הפס הרחב, קו שהיה בגודל של שני מגה. זה היה נחשב אז לבעל הרבה כוח.
אז עשו משהו נכון בישראל.
כל ההייטק הישראלי צמח משם.
היית מפורסם?
על התפקיד הזה לא ידעו כל כך בציבור הרחב. בזכותו התחברתי לעבודות נוספות לאחר שהסתיים. אחר כך הקמתי חברה בשותפות עם חברה אמריקאית FROGDESIGEN חברה הפעילה עד היום בארה"ב זאת החברה שתכננה ועיצבה את ה-MAC הראשון לסטיב ג'ובס הרבה לפני שהצטרפתי אליהם .השלוחה בארץ נסגרה ואני עברתי לעבוד כיועץ וסגן נשיא לטכנולוגיות בחברות היי-טק שבהם עסקנו בטלויזיה על תשתית האינטרנט. הקמתי את התשתית בפרטנר, סלקום, נטוויז'ין והוט.
עברתי לעבוד כסגן נשיא לטכנולוגיות בחברת סטארט-אפ שהקימה את התשתית לטלוויזיה על גבי האינטרנט TV over IP. הייתי אחראי על המערכת שפעילה עד היום בפרטנר נטוויז'ין סלקום והוט. לצערי אף שהרעיון היה חדשני הוא לא פרץ מספיק וכשנסגרה החברה ב-2011 עברתי לעבוד בתאגיד המים הגיחון בירושלים כמנהל אבטחת מידע.
דלת שניה: משפחה
איך הכרת את יעל?
הכרתי את יעל בתקופת הלימודים בירושלים, חיפשתי בת זוג לדירה ויעל באה לריאיון.
נורא רומנטי.
כן, זה היה בשנת 1988 והיא נשארה מאז. כשהחלטנו שמתחתנים, נסענו לתל-אביב להירשם ברבנות. עשינו חגיגה קטנה בדירה של אמי ובדיוק אותו בוקר קיבלתי טלפון מיפן, מהמעבדה הניסיונית, ממש לשם, (כי זה המספר שהיה רשום בבקשת המלגה) שזה היה נס כי אותה תקופה הייתי מגיע לאמי לביקורים קצרים בלבד. בשיחה הטלפונית ביום הנישואין בישרו לי: יש לך כרטיס טיסה. ויעל באה אתי.
אתם גרים בדירה צנועה.
לא ידעתי לתרגם את העבודה בתשתיות ההייטק לכסף.
אתה מצטער על זה?
אם הייתי מתנהל אחרת הייתי במצב יותר טוב היום. אם הייתי הולך לחברות פרטיות, הבת שלי הייתה יותר שמחה.
אתה חושב שהייתה שמחה. אבל לא בטוח. היא אוהבת אותך כמו שאתה. כי יש הערכת יתר לכסף אתה לא חושב? בפועל המקום של הכסף הוא די שולי במדד האושר.
אני לא אענה לך במישרין, אלא כביכול על שאלה אחרת, שלא שאלת אותי. הכיוון שלי תמיד היה נון קונפורמיסטי. מכאן צמחה התשוקה שלי למסעות בעולם, למקום שבו אני לא נכנס לאיזה מסלול שמוכתב על ידי הסביבה.
אתם משפחה קטנה.
כן, בשנת 1999 נולדה לנו שיר, וכמו שהייתה אומרת תמיד, אבא שלה לא היה האבא הכי צעיר בגן אבל לפחות יש לו שערות על הראש ולא קרחת. שיר יצאה, ממש בימים אלה את הבית ושכרה דירה משלה כסטודנטית למדעי הייטק בבית ספר להנדסה ולימודי כלכלה.
אם היינו מביימים תמונה משפחתית שלך כשהיית בן 7 – מי הייתי רואה בתמונה?
אבא, שהיה מאד חם ואדם פשוט, עבד בתיאטרון בתור פועל במה. אמא, שהייתה מאד גלותית, כל דבר היה מפחיד אותה. והיית רואה שני ילדים שגדלו בבי"ס דתי לאומי בתנועת בני עקיבא.
היינו קמים בבוקר ומחליטים שמשנים כיוון, במקום בית ספר יוצאים לטייל. אני עד שהגעתי לצבא גמרתי לטייל בכל הארץ ברגל.
דלת שלישית: ילדות
ספר על בית הוריך.
הבית שלנו היה מה שנקרא דתי-לאומי. דתיים ציוניים, חובשי כיפות סרוגות. זאת הייתה פשרה בין אמא שהגיעה מבית דתי-אדוק לאבא חילוני שהגיע ארצה בדרך מיוחדת, ערירי ללא משפחה שכולה נרצחה בשואה.
נספר קודם על אבא.
אבי הגיע לארץ עם "צבא פולין החופשית", צבא אנדרס, שנקרא כך על שם מפקדו הגנרל ולדיסלב אנדרס. הוא הצטרף בשנת 1942 לצבא פולין הגולה ברוסיה. לשם הגיע בהליכה רגלית מפולין ולאחר הרפתקאות ותלאות רבות. חיילי הצבא הפולני שהיה חלק מבנות הברית, הגיעו לארץ דרך איראן ועיראק. אישיות מפורסמת מהפרשה הייחודית הזאת היא כמובן מנחם בגין, היחיד שקיבל שחרור רשמי מהצבא הפולני. אבי, כמו יהודים רבים, ניצל את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק ולהישאר כאן.
הסיפור אולי מפורסם אבל רובנו שכחנו אותו.
הצבא הפולני היה ברובו יהודי, כך שרבים מהם סירבו לחזור לאירופה. האנגלים דרשו שהמשטרה הצבאית תאסוף את העריקים אבל הגנרל הפולני אמר שמבחינתו יהודי שרוצה להישאר בארץ ישראל זה לגיטימי.
במה עסק אביך בארץ?
הוא היה רוב שנותיו איש במה בתיאטרון הקאמרי. כל השנים היה לוקח אותי להצגות והייתי רואה את ההתרחשות מאחורי הקלעים. לאבא היו תפיסות קומוניסטיות. הוא לא היה איש מפא"י, וממש כמו בסיפורים הוא חווה בראשית ימיו בארץ, סירובים חוזרים ונשנים לקבלת עבודה כחבר המפלגה הקומוניסטית, ולמעשה רק לאחר שאפשרו לו להפוך לחבר במפא"י, מצא עבודה והחל לקבל ביטוח רפואי.
אבא נפטר מסרטן בשנת 1982.
ואמא?
אמא שלי, בת 94 מתעקשת כמו פולניה טובה להמשיך להתגורר בביתה עם עוזרת של כמה שעות, לאחר שגירשה את כל העובדות הזרות שהבאתי. עברה את הקורונה בבריאות טובה ומחוסנת כראוי. היא נולדה בשנת 1927 ומשפחתה עלתה ארצה בשנת 1935. אביה היה רב בישיבה בפולין, והמשפחה המשיכה לקיים בארץ אורח חיים דתי. אישה מאד סגורה עם השקפת עולם מסורתית וגלותית.
איך הם הכירו?
הם היו קרובי משפחה. אבי ידע שקרוביו הרחוקים עלו לארץ לפני המלחמה וחיפש אותם. כך הכירו.
ההורים שלך הציגו בבית שני קצוות ביחס לדת.
אולי. אחי יוסי צעיר ממני בשלוש שנים נעשה מאד דתי בתיכון. למד בישיבה תיכונית ומשם עבר לישיבה חרדית מובהקת. הוא חי כיום באופקים.
אתם נפגשים?
אנחנו לא בקשר מאד הדוק.
הוא מצטער עליך ואתה מצטער עליו?
לא יודע אם אני מצטער. הוא מצטער עלי.
יש לך זכרונות מבית הספר היסודי?
אין לי הרבה זיכרונות, הכל הלך לי די חלק. אני זוכר שחיינו בסביבה מאד בורגנית. רובנו עלינו לבית ספר הדתי היוקרתי צייטלין בתל-אביב, שהיה קרוי גם עירוני ד' ומהר מאד חברי הקרובים ואני הפסקנו ללמוד.
למה?
זה התחיל משטויות. היינו קמים בבוקר ומחליטים שמשנים כיוון, במקום בית ספר יוצאים לטייל. אני עד שהגעתי לצבא גמרתי לטייל בכל הארץ ברגל. במסגרת "הסניף" כפי שהיינו קוראים לקבוצה הפרחחית שלנו. לא הייתה פינה שלא הכרתי בהליכה רגלית.
כל מה שהנוער המתנחל עושים היום – טרמפים וטיולים – אתם כבר עשיתם קודם?
נכון.
אבל תגיד לי, מה זה "הפסקנו ללמוד?" איפה ההורים שלך היו? גרמת להם ייסורים? הם בכו כל הלילות?
במקרה שלי באמת בכו כי בבית הספר היסודי הייתי נחשב לתלמיד מאד טוב.
מבריק, בוא נגיד כך.
הם לתדהמתם ראו שהבן שלהם הגיע לתיכון והפסיק ללמוד. לא שהפסקתי ללמוד באופן מוחלט, מהיום למחר, וגם לא חשבתי שהלימודים מיותרים, אך בפועל עברתי ארבעה בתי ספר תיכוניים. כיוון שהייתי תלמיד טוב, לא הייתה לי בעיה לעבור ממוסד אחד לבא אחריו. היו מעיפים אותי. מזמנים את ההורים ואומרים להם שאי אפשר יותר כי הילד לא מופיע ללימודים. אז הלכו אתי לראיון בבית הספר הבא כי בעיקר רצו שאלמד איפשהו ושלא אסתובב סתם. ואכן היו מזמנים אותנו לריאיון ומיד התקבלתי לבית הספר הבא. היה להם נוח.
אנחנו בחברה שלנו כל כך מעריכים אינטליגנציה גבוהה, יכולת וכישרון. ידעת כל השנים שאתה בעל יכולת?
כן ידעתי, ובמידה מסוימת לקחתי על עצמי אחריות לקראת סוף התיכון כשהחלטתי לעבור למסגרת אקסטרנית כדי לעשות את בחינת הבגרות. אני חושב בדיעבד שהרקע שלי וההורים, השאירו בי את ההבנה שחייבים ללמוד בכל מקרה גם אם עוזבים מסגרות מסודרות.
ההורים שלך היו צריכים המון אורך נשימה.
הם היו הורים טובים ואוהבים. ואולי באופן מסוים חסרי אונים. אך אומר לך שכל השנים האלה אבא שלי היה לוקח להצגות תיאטרון. הייתי למשל בכל ההצגות של חנוך לוין ובהצגות נוספות רבות שראיתי בתור ילד. הרבה מעל הממוצע ביחס למרבית האנשים.
אתה חושב שאחורי הקלעים של התיאטרון השפיעו על תפיסת העולם שלך?
ייתכן שזה היה אחד הגורמים המשפיעים. החוויה הכי משמעותית ומעצבת שהייתה לי בתקופה ההיא הייתה קשורה להרגשה המרוממת של ההשתמטות מהתיכון והטיולים ברחבי הארץ. תביני, קמים בבוקר, נפגשים בשעה שמונה בירקון ומחליטים לאן נוסעים היום. לרמת הגולן? לנגב? לאכזיב? פעם נסענו לטייל בסיני שהיה מקום לא טריוויאלי להגיע אליו. הכל בטרמפים. היתה לי הרגשה שאין משהו בלתי אפשרי עבורי.
אלו היו ערכים של תנועת הנוער בני עקיבא?
חונכתי בבני עקיבא אבל התוכן לא דיבר אלי ולא אל כמה חברים קרובים. היינו מיעוט. מרבית בני ובנות גילי בתנועה התחילו בנעורינו להשתתף בפעילות של דניאלה וייס בשומרון ובהמשך התיישבו בהתנחלויות.
אתה בקשר איתם?
אני בקשר טוב עם כל הגרעין שלנו. אלו קשרים חברתיים שממשיכים בחיבור לאורך השנים כמו קשרים מהצבא. מהילדות בבית הספר ובתנועה נשארו חברים טובים בלי קשר לעמדות פוליטיות. חבר טוב הוא חבר שאתה יודע שכאשר תצטרך עזרה תרים טלפון והוא יהיה שם בשבילך.
בוא נחזור אליכם, הפרחחים, עוד לא קראו לכם דתל"שים.
לא. הכינוי הוא חדש. היינו מסתופפים בשולי קהל של צעירים שגר וחי בצפון תל אביב. אנשים שהכירו זה את זה במקומות כמו קפה כסית, שהיה פעיל מאד, והיו מתאספים בו בוהמיינים ושמאלנים, פעילים בקבוצות אמנות או פעילים בקבוצות פוליטיות.
אתה וחבריך הייתם שונים מהסביבה?
מצד אחד, המחזור שלנו היה מאד לא שגרתי כי כל החבר'ה כמעט הפסיקו ללמוד. לא היינו דתיים אדוקים ולמעשה, היו חיכוכים עם דתיים מחמירים מישיבות הסדר שדרשו להקפיד על הפרדה בין בנים ובנות והקפידו בייחוד על "קול באשה ערווה."
מצד שני החבר'ה שגדלתי איתם, מסוף הצבא ועד שעזבתי לחו"ל היו בוהמה תל אביבית. היה לחבר'ה שלי, מאוחר יותר לאחר הצבא, בית תה בגורדון מאד מפורסם. בית התה נקרא נינוה, ברחוב גורדון. הוקם לאחר 1977 והיו בו מופעי תיאטרון קטנים.
הייתם גם מעורבים פוליטית?
כן, הייתי מעורב בפעילות פוליטית של השמאל. יצאנו להפגנות בתל אביב, עם סיסמאות כמו "מדינה אחת לשני עמים." היה מאד אוונגרדי אז. ניסינו פעילות משותפת תרבותית עם צעירים ערבים. לא הגדרנו את עצמנו כך אבל אפשר להגיד שאנחנו, אמנם מיעוט מתוך הקבוצה הגדולה של בני עקיבא, היינו שמאלנים כבר אז.
נהנית מהאקטיביזם?
היו צדדים לא נעימים, הרגשנו שעשו עלינו מעקבים. זוכר הפגנה בכיכר מלכי ישראל בה הסתובבו גברים מהשב"כ וצילמו אותנו.
אני חושבת שאנחנו הדור שספג את מהפכת סוף שנות ה-60 באירופה, באיחור מסוים חדרו אלינו רעיונות מרדניים ומי שהיה יותר רבולוציוני בנפשו ומהפכני קלט את המסרים האלו. מה אתה אומר?
אם הייתי רבולוציוני כפי שאת אומרת, הרי זה היה בכיוון אינדיבידואלי ולאו דווקא פוליטי. כשסיימתי את הצבא, כל מה שרציתי היה להכיר את העולם. כשיצאתי למסעות אמרתי לעצמי שאני לא חוזר לפני שאני מכיר את העולם.
מה גילית על העולם?
שהעולם הוא פתוח.
מה זה פתוח?
שיש מלא תרבויות אחרות, צורות אחרות, אפשרויות אחרות. שאפשר שלא להיות מתויג בלייבל מסוים. אני גדלתי בעולם שבו הייתי דוס. כשהיינו הולכים לעיר הנוער (היום גני התערוכה), היו צועקים לנו, דרוס ת'דוס. הסתכלתי על החילוניים כעולם מאיים. והנה, הגילוי שהיה לי באנגליה, המקום הראשון שנחתתי בו, שלא הייתה כל משמעות לקונפליקט הזה.
כשאתה אומר פתוח, גילית שהעולם נותן לך לגיטימציה להיות שלמה שרוני בלי סטיגמות.
נכון. אני שואף לא להסתגר במסגרת או באיזו פינה. אני זוכר את התובנה שלי כנער. בגלל שהייתי תלמיד טוב ניסו לגייס אותי לישיבה תורנית יוקרתית בשם "נתיב מאיר". ולאחר סוף שבוע שם הבנתי את המסגרת שעומדים לכפות עלי והודעתי להורי שאני לא בא.
אני רוצה לשאול אותך עוד על העולם החילוני שבחרת בו לבסוף. אמרת שהיה מאיים?
היו מרביצים לנו ברחוב באופן קבוע. לא היה יום שלא הלכנו מכות.
כל יום הלכתם מכות?
היינו מגיעים לבילוי כקבוצה של בני עקיבא. והיו שם ערסים שחיפשו הזדמנות להרביץ לבעלי הכיפות. אבל כשהלכנו בתור קבוצה לא היינו נמנעים מלהתעמת. כשהיו מתקיפים אותנו היינו מחזירים.
לא נמנעים או שהייתם יוזמים?
לא היינו בורחים, נגיד ככה.
זה כמו שהרביצו להומואים, או ליהודים בגולה.
זה היה מאד מקובל. מאד מקובל להרביץ לדוסים.
וואו איזה מוזר.
כשהתגייסתי לצבא חששתי שאהיה הדתי היחיד בפלוגה. בדיעבד התברר לי שזה לא היה נכון. המ"כ איתן גם הוא היה דתי.
דלת רביעית: מסלול
למה התגייסת לצנחנים?
גדלתי בתנועת נער שכולם הלכו לקרבי וגם אני רציתי קרבי. כחברים טובים בתנועת הנוער היינו עושים ז'סטות של תמיכה הדדית כך שכל אחד ימצה את השירות הקרבי באופן המקסימלי וכך, כיוון שהפרופיל שלי לא התאים, חבר עשה את המבחנים במקומי.
אז מה היה הפרופיל שלך?
בגלל שהפרופיל שלו היה 85 זה היה הפרופיל שלי. במקרה שלי כל התרגיל הזה היה יותר מסובך מכיוון שכשהתגייסתי לצבא בבקו"ם, הרופא החליט שהפרופיל הוא גבולי וביקש שאעשה עוד בדיקת עיניים, בבוקר למחרת ברחתי מהבקו"ם לחבר שלי שהיה בהיאחזות ליד עזה, הסברתי לו מה העניין, הוא ברח מההיאחזות יחד אתי. נסענו לצריפין והוא נבדק במקומי. אפיזודה נוספת הייתה בסוף קורס מ"כים כשהיינו בכרמיאל, החליטו לפתע שעושים לכולם בדיקת עיניים. אני פשוט לא הלכתי לבדיקה. ואיתן הסמל העלים עין. הוא לא ידע למה אני לא רוצה ללכת ולא התעקש.
מזכיר את סיפורי ילקוט הכזבים מהפלמ"ח. אתם עוד מדברים על זה ביניכם?
מזמן הפסקנו לצחוק על המעשה. אנחנו יודעים שעשינו את אחד התרגילים המוזרים והמסובכים.
מה היה יכול להיות העונש?
אין לי מושג, היינו צעירים, לא חשבנו שאנחנו עלולים להיתפס ולא חשבנו על העונש אז. ידענו מה צריך לעשות בכל רגע. הוא ידע את מספר תעודת הזהות שלי וזהו.
יש לך חרטה על התעלול הזה או שאתה רואה בו משהו הרואי?
אף פעם לא היה לי רגע של חרטה. מאידך, לא יודע אם זה היה מעשה הרואי. בתקופה ההיא, בצעירותי, התעוזה הזאת דיברה אלי. היום לא הייתי ממליץ לאף אחד.
עומדים: מיכה שטייגמן, עמי דבוש יגאל טריקי
מה עשית לאחר המסלול?
לאחר המסלול עברתי לפלוגה מסייעת לתול"רים (תותח ללא רתע, כלי ארטילרי המסוגל לירות פגז לטווחים קצרים יחסית) שזה היה על ג'יפים דבר שקסם לי מאוד. בגמר השירות הצבאי גייסו אותי ליחידת הנ"ט של צנחני מילואים שהוקמה אז יחד עם שאול שטיבי וחנן רודברג, הייתי שם עד שיצאתי לחו"ל.
חזרתי לארץ בדיוק לפני שנורה השגריר, העילה לתחילת מלחמת לבנון. וגייסו אותי. צרפו אותי ליחמ"ם, יחידת מודיעין מטרות. היום היחידה נהפכה לחיל שלם שנקרא איסוף-קרבי. ביחידה המיוחדת נשארתי עד ליציאה מלבנון. היינו יחידת המילואים האחרונה שנשארה בלבנון עד היציאה.
זיכרון מיוחד?
השירות שלי השתרע ממזרח לבנון ועד המערב בשקיף אל חרדון מעל נקורה. באותה תקופה למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, קורס לטאות, ואספתי לצורך האוסף של האוניברסיטה, חרדונים מזן שהיה אנדמי רק להר שהיינו עליו בלבנון.
איך הקשר שלך עם אנשי הפלוגה?
במשך השנים שמרתי על קשר מתמיד שממשיך עד היום. לא עם כולם אבל עם מספר אנשים מהפלוגה. היה נראה לי חשוב לאורך השנים הקשר הזה. המסגרת של הצבא היא מעניינת והיא טובה.
אתה יכול לפרט?
נראה לי שהקשר והזיקה עם אנשים ממסגרות ההתבגרות, עושה טוב לנפש. הרגשה שאתה חלק ממשהו שהקנה לך משמעות בדרך זו או אחרת. אך באיזה מקום נשאר לי מקום ל"חברים אמתיים" מספר מאד קטן של חברים מהילדות שלי מחברת הנוער ומהצבא. מאד נוח שיש כמה אנשים בעולם שאתה תמיד יכול להרים טלפון ולהגיד שלום.
מאז שהשתחררתי מהצבא, הסתובבתי המון בעולם, בארה"ב באנגליה. התחתנתי שם. התגרשתי שם. חזרתי לארץ ועוד פעם נסעתי לחול. בכל המסגרות האלו הכרתי הרבה אנשים. אבל קשר ארוך שנים נשאר, זולת הקשר שלי עם אנשי הגרעין שלי מהתנועה, רק עם אנשי הפלוגה של פברואר 74.
התחתנת בחו"ל ויכולת להישאר שם אבל חזרת, ואני מנסה להוציא ממך בכח שהיית ציוני.
נמשכתי לאווירה, לשפה, למוכרות, לבית. לישראל כבית. אף פעם לא הייתה לי תודעה ציונית, אף על פי שכשגמרתי את התיכון לפני הצבא היה ברור שהולכים ליחידה קרבית.
יש משהו, מה שאני מפענחת ממך אתה לא מוכן להיכנס לשום הגדרה. כי הגדרה חוסמת.
אני מודע שאני מסתכל על החיים באופן כרונולוגי בפעולות, מה הצליח ומה לא הצליח. פחות עוסק במשמעויות שלהם.
בדל"ת אמותיו
"נכון להיום אני ממתין לפרישה לגמלאות ועובד עדיין בצורה מלאה. דבר שמחייב אותי לנהוג כל יום לירושלים וחזרה, ועברנו עם כל העולם תהליך קשה בזמן הקורונה, דבר שהשפיע גם על תחום אבטחת המידע בארגון. לצערי, אני מגלה שהשנים שחולפות אינן עושות איתנו חסד ויש מחיר בריאותי לשנים שחולפות. אם מישהו מכיר דרך לעצור את שעון הזמן, שיגיד."
שאול שטיבי, מחלקה 3 גר היום בתל-אביב