עופר סנדלסון
בטקס יום השואה השנה, הוזמן עופר סנדלסון אל קיבוץ הולדתו עין השופט, לשאת משואה לזכר אביו ישראל קטינא. נעמי, אחיינית שלו קראה דברים לזכר אביו שיצא חי מאושוויץ, עלה לישראל ונעשה מיד חייל במלחמת העצמאות. אין לעופר זיכרונות חיים מאביו כי הוא נהרג בתאונת עבודה עוד טרם מלאה לו שנה. כשעלה עופר לכיתה א' עזבו אימו ובן זוגה החדש את עין השופט והמשפחה נדדה בין כמה ערים עד שהחליטו לצאת מהארץ ולהשתקע במונטריאול, שם עברו על עופר נעוריו כצעיר יהודי חילוני קנדי.
אלא שאז הגיע הבוקר של השבעה לאוקטובר שנת 1973. עופר היה בן 19, סטודנט לכימיה ולפיסיקה בדאוסון קולג'. הוא הלך בניחותא ברחוב הקנדי, ופתאם בפינת הרחוב ניבטו מולו כותרות עיתונים שחורות ובולטות: "מלחמה ברחבי ישראל! סירנות וקולות מטוסים ניפצו את דממת יום כיפור! סוריה ומצרים תקפו בו זמנית". הוא זוכר היכן עמד, את פינת הרחוב ואת מידותיו של דוכן העיתונים, כי הרגע הזה העיר דבר בתוכו והוא ידע במדויק מה עליו לעשות עכשיו. הוא פנה לסוכנות נסיעות, ואז שב הביתה, ארז בגדים בתרמיל, אסף את מעט הכסף שחסך, ולאחר כמה שעות הגיע לנמל התעופה הבינלאומי מונטריאול–דורבל נחוש להידחף בין עשרות צעירים וחיילי מילואים, לטיסה שתביא אותו לישראל. והצליח.
את הספונטניות המחושבת ואת האתגר של התנהלות בתוך ים של אי וודאות, הוא יממש מאוחר יותר שוב ושוב. אך הפעם הזאת הייתה לו חוויה חד פעמית שקשה להגזים בעוצמות שלה. ומה עם האוניברסיטה? הוא לא שב אליה ולא סיים את לימודיו. משך כל השנים, עד היום, כשהוא מוביל בשותפות חברת סטרטאפ בצמיחה, ולאחר קריירה מרשימה בשורה של חברות, עופר נשאל לא פעם ועונה בחיוך עם גומות חן וחביבוּת שלא נס לחה, שלא, הוא אף פעם לא סיים תואר אקדמי כלשהו. אבל אולי היה צריך להיות פסיכולוג כי הגורם האנושי הוא הגורם המשותף למה שהוא עושה. "אני איש שעושה דברים עם אנשים. אני בונה ארגונים, אני מוביל ארגונים ואני אוהב את זה."
דלת ראשונה: ילדות
אני רוצה ללכת איתך צעד צעד ולהגיע לרגע שבו החלטת לעלות על מטוס לישראל שפרצה בה מלחמה. לרגע שבו, כדבריך, השתנו חייך. נולדת בעין השופט וזמן קצר לאחר מכן נהרג אביך בתאונה בקיבוץ.
הוא היה נהג משאית ונהרג כשהייתי בן עשרה חודשים והחסר הזה מלווה את כל חיי. לאחר כמה שנים אמא שלי התחתנה עם גבר שהכירה באולפן בעין השופט. לצורך עבודתו החלה תקופה של נדודים. הם עזבו את הקיבוץ כשהייתי בן שש ומאז נאלצנו לעבור מעיר לעיר. מכיתה א' עד כיתה ה' התגוררתי בשלושה מקומות בארץ; בחולון, בנהריה ובחיפה. בכיתה ו' עזבנו את ישראל למונטריאול בקנדה. זאת הייתה 1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים. אני זוכר שלא הבנתי למה נוסעים ולא רציתי לעזוב. בינתיים נולדה אחותי והגענו לקנדה כמשפחה בת ארבע נפשות.
הייתה לך ילדות בתוך משפחתיות מורכבת.
כן, מבחינתי, בן זוגה של אמי לא הפך לאבא שלי למרות שאני נושא את שם משפחתו. אך במובנים מסוימים, הדוד זאב, אח של אבי, שהיה רווק עד שעזבנו את ישראל והייתי מגיע כל קיץ לקיבוץ לבקר אותו, לא רק שהיה כמו אב עבורי ומאד הייתי קשור אליו, אלא שדרכו התחברתי לדמותו של אבא שלי המת. במציאות המשפחתית שאמי גיבשה סביבי, באופן פרדוכסלי, צמיחת הזהות הפנימית בתוכי, הייתה מחוברת בזיקה למי שהיה אבא שלי. לאב הנעדר.
ומה ידעת על אביך משך כל השנים האלה?
ידעתי מעט מאד. אולי בשל האסון אמי נמנעה מלפתוח את הנושא הזה. מאוחר יותר, לאחר שנוצר הקשר ביני ובין אסנת אשתי, למדתי עליו קצת יותר מהמשפחה שלה. הסתבר שאבי, שהיה נהג משאית, התרועע עם אביה, שהיה מנהל המוסך והם היו חברים טובים.
בוא ספר על הוריך.
אמי שושנה (שוש) עוד חיה ומתגוררת היום בדיור מוגן בוונקובר. היא ילידת תל-אביב, צברית. הוריה אנשי העלייה השלישית, שעלו מפולין בשנות העשרים. היא התגלגלה לכפר מסריק, בגרעין של תנועת נוער. בזמן הזה, כשאבי השתחרר לאחר שירות של שנה וחצי בצבא והצטרף לאחיו בקיבוץ עין-השופט, הוא היה מגיע כרווק לכפר מסריק, אולי כדי להכיר בחורה. הם נפגשו שם והחל רומן שהוביל לחתונה. הם התחתנו בשנת 1951 ואני נולדתי שלוש שנים לאחר מכן.
אביך היה ניצול שואה.
אבי, ישראל, נולד באזור שבין צ'כוסלובקיה והונגריה בכפר קטן שהיו בו כעשר משפחות יהודיות. שמו היה במקור טיבור (טיבי), וכשהגיע לישראל עברת את שמו לישראל. הם היו ארבעה, אחיו זאב, ושתי אחיות. להוריהם היה מפעל קטן לבלוני סודה ממנו התפרנסה המשפחה.
במאי 1944 בהיותו בן 16, שלושה חודשים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, הוא נשלח עם הוריו ואחיותיו לאושוויץ. האם והאחות הצעירה פנינה נרצחו, הוא ואביו שרדו את מחנה המוות הודות לאחד מקציני האס.אס שפרש עליהם את חסותו. הדוד זאב, שהופרד מבני המשפחה ונשלח למחנה עבודה, הצליח להישאר בחיים אף הוא, וכן אחות נוספת שלא עלתה לישראל. בסוף המלחמה חזרו הניצולים מהמשפחה לכפר שלהם ומשם המשיכו זאב ואבי לגרמניה והצטרפו לתנועת השומר הצעיר. ב-1948 עלו ארצה כמעפילים. הם הגיעו ימים ספורים לאחר הכרזת המדינה לנמל חיפה וגויסו מיד ל"הגנה". הדוד זאב סיפר שהם ירדו מהאונייה, לבושים באופן אלגנטי, כיאה לצעירים אירופאים בשנות הארבעים של המאה העשרים, חליפות ומכנסיים ארוכים.
סיפורים שלא יאמנו על אותם צעירים ששרדו את השואה וזרקו אותם ישר לקרבות.
כן, כמו שהיו עם המכנסיים המגוהצים, אספו אותם לאימון במטווח. הדוד זאב סיפר שבשל החסר הכללי בצבא שרק החל להתארגן כצבא, במטווח הקצר שעשו, היו להם שלושה כדורים בלבד להתאמן בהם בירי, ומהמטווח נשלחו לקרבות. הם שולבו שניהם בגדוד הרביעי של הפלמ"ח וכך היה אבי חייל בגדוד הפורצים לירושלים. עם בגרותי התחלתי לחיות את החוויה של ישראל קטינא, אבי, באופן מלא יותר, וקראתי לו אבא. פעם ערכנו טיול משפחתי ואמרתי להם – תראו, פה אבא שלי לחם. הילדים שלנו והנכדים יודעים – ומדברים מאד בחופשיות – על האבא שלא הכרתי. וכשאנחנו עולים לבית הקברות בעין השופט לקבר של ההורים של אסנת, אנחנו כמובן, מגיעים גם לקבר שלו.
אני חוזרת אל השלב בילדותך, כשעזבתם את הקיבוץ ועברתם שלוש ערים שונות, איך היתה, לילד שהיית, החוויה של הירידה לרחוב? עם מי שיחקת?
תמיד דווקא מצאתי לי חברים למשחק, החברות עם ילדים אחרים הייתה לי מאד חשובה, כי שנים לא מעטות הייתי ילד יחיד בבית, אחותי נולדה רק כשהיינו בחיפה. אלא שהחיבורים שעשיתי נקטעו כל פעם מחדש; יצאתי החוצה, היו ילדים זרים, יצרתי קשרים, ואז היו אומרים לי, עוברים הלאה. בכל מקום הייתי צריך לפתח מערכות יחסים חדשה, אך לקחתי את זה כדרכו של עולם. עולם שבו סיגלתי לעצמי יכולות של הישרדות.
אבל חיוך עוזר, לא? עוזר לילד שיורד לרחוב.
כן. מעניין שאני לא זוכר את הצורך בהיטמעות בשכונה חדשה כל פעם, כקושי. הפכתי לילד מאד עצמאי. לקחתי את העניין כמשהו שצריך לעשות. לרדת לרחוב, להשתלב במשחקים. זה מה שיש ועם זה מתמודדים.
ואיך נקלטת במונטריאול?
שם היה יותר קשה. הקנדים לא פתוחים וחמים כמו הישראלים. כשעברנו הייתי בן 11, בתחילת התבגרותי. אני זוכר גילויים של עוינות כלפיי בבית הספר דווקא במרחב הספורטיבי האהוב עלי, שבו גם יכולתי להראות את היכולות שלי. שיחקנו הוקי קרח ופוטבול בעיקר, אחר כך השתלבתי גם בכדורסל. זרקו עלי כדורי שלג ודברים כאלה.
מצב של הישרדות כפי שקראת לזה קודם.
היה לא פשוט וגם לא היה לי עם מי להתייעץ. המורה חשבה שעצם זה שאני בא מישראל אז היהודייה בכיתה תדבר איתי עברית. זה לא עבד ככה. החבר הטוב שלי היה ילד מצרי. טופי קראו לו. קורה לא פעם בסיטואציות כאלה שאתה מתחבר לילד שגם הוא זר, כמוך.
איך היה המעבר לתיכון.
בתיכון כבר הרגשתי לא רע. חלק ניכר מחבריי בתיכון היו יהודים, אמנם השתלבתי בקבוצה מסוימת שהיו בה פערים מאד גדולים כלכליים, כי בסביבתנו גרו יהודים רבים שחלק מהם היו עשירים ממש, עשירים ידועים כמו הברופמנים ודומיהם, אבל זה לא הפריע לי.
הלימודים לא היו מרכז מעייני. היו שתי מסגרות של חברויות, אחת דרך הכדורסל והשנייה דרך המוסיקה. בנעוריי התחלתי לנגן.
באיזה כלי?
בחצוצרה. עבדתי ורכשתי לי חצוצרה, קיבלתי שיעורי נגינה, התפתחתי מאד בתחום הזה והייתי חלק מתזמורת בית הספר. נסענו להופעות עם התזמורת, גם בתוך ארצות הברית וגם לארצות נוספות. מאד אהבתי. עד היום, עולם המוסיקה בכלל, והנגינה בפרט, שלא חזרתי אליה בבגרותי, קשורה אצלי לתחושת פספוס כלשהי.
ואחרי התיכון, הלכת לאוניברסיטה?
הלכתי ללמוד בדאוסון קולג'. בחרתי בלימודי כימיה ופיסיקה כי חיפשתי משהו עיוני שיעזור לי להתפתח ולהחליט מה הכיוון שלי. בדיעבד למדתי מה לא ארצה לעשות. עם השנים נעשיתי כבר חצי קנדי אז. הייתי באוניברסיטה, היו לי חברים קנדיים. ובתוך כך גם פרסתי כנפיים של חופש.
למשל?
לאחר שנת הלימודים הראשונה, לקחתי תרמיל, וטסתי לאירופה. נחתי בבלגיה. מהר מאד התחברתי ברכבת לשתי מטיילות קנדיות. עלינו והצפנו עד נרויק בקצה נורבגיה, ומשם הדרמנו ברכבות את כל הדרך עד לאי ביוון. זה היה טיול של חודשיים. מאד ספונטני. טיילנו לפי הספר "חיה על חמישה דולר ליום", הוצאנו על מעט אוכל ועל רכבות והתנהלנו הרבה בטרמפים. ישנו בגן באמצע אתונה, אחר כך המשכנו לאחד מאיי יוון. אני זוכר שהסתכלתי על החוף לכיוון מזרח ואמרתי לעצמי, "וואו, מכאן אוכל לקחת סירה ולבוא לישראל."
הטיול ההוא היה במידה מסוימת אימון מקדים אפילו לצבא מבחינתי. כשהתגייסתי והגענו לטירונות, חלק מקשיים של שינה על האדמה באוהל, פחות הטרידו אותי. ידעתי שאפשר לשרוד.
מאיפה היה לך כסף?
תמיד היה לי כסף, כי עבדתי מגיל צעיר. חילקתי עיתונים, עבדתי במלצרות וכדומה. דאגתי שלא להיות תלוי במשפחה.
הקשר עם הדוד נמשך גם לאחר שעזבתם לקנדה?
הייתה פעם אחת שבה טסתי לביקור בקיבוץ, הייתי בן 16 והביקור עורר את הקשר לישראל, אך קול אחר בתוכי סרב לעזוב את אמא.
הלא-לחזור לארץ הייתה איזו התחייבות לאמא? זה מה שאתה מתכוון?
כן, איזו תחושה פנימית של מחויבות אליה, לא להשאיר אותה "לבד" בלעדי. אבל אז הגיע היום ששינה את חיי, היום השני למלחמת יום כיפור שבו ראיתי את כותרות העיתונים שמספרות על המלחמה. בסופו של דבר אמא ידעה שבתוכי היה איזה קשר עמוק שלא ידעתי להסביר אותו גם לעצמי, אולי זיקה חזקה ביני ובין המקום שנולדתי ובין החסר של אבא שלי.
צף לפתע המסר הציוני בחוזה הלא כתוב בינך ובין אמא.
כן, הכותרת על פלישה סורית לישראל טלטלה אותי. לא חוויתי צבא ולא ידעתי מהן מלחמות. אבל ביום ההוא, לפתע הרגשתי משוחרר מההבטחה השקטה לאמא שלא אעזוב אותה. הלכתי וקניתי כרטיסים מהחסכונות שלי, מבלי להגיד דבר לאף אחד, וכשארזתי הכל והודעתי בבית, היה טררם גדול. אמרתי להם: "אני חוזר לישראל. יש מלחמה".
והגעת לשדה התעופה במונטריאול.
ממונטריאול טסתי לניו יורק כשאני צעיר קנדי בן 19 בשנה השנייה באוניברסיטה, יושב במטוס בין חיילים ישראליים החוזרים ליחידות שלהם. בשדה התעופה בניו יורק הבחנתי בעוד עשרות פרידות של משפחות. ראיתי נשים שנתלות על הבעלים שלהן ומבקשות מהם לא לנסוע. לא לעזוב אותן. ובתוך כך שאלתי את עצמי מה הסיכוי שהמטוסים יכילו את כולם ואותי ביניהם.
המגמה הייתה להקל על החיילים לעלות על המטוסים ולעצור את האזרחים?
כנראה, ולמרות זאת איכשהו הצלחתי לעלות על המטוס. מטוס ג'מבו של פאן אמריקן לפריס. אני זוכר שבמהלך הטיסה החלו להעביר שיעורים – מעין קורסים מזורזים – על מנוע חדיש של טנק כזה או אחר. והייתה לי תחושה מוזרה ומציקה: הרגשתי שאני צריך לחיות את החוויה אבל בתוך כך להודות שאני אינני בדיוק אחד מכל אלו שהיו סביבי במטוס.
נחתת בפריז.
ברגעי הנחיתה הסתכלתי מהחלון אל שדה התעופה הצרפתי וראיתי מטוס אל על 707, קטן מהמטוס שהגענו בו, וציינתי לעצמי שבוודאות לא יוכל להכיל את כל האנשים שהגיעו לפריז, אבל שאני צריך לדאוג לעלות עליו. והצלחתי. אני אפילו לא זוכר איך, אך מצאתי את עצמי יושב במטוס אל על לישראל.
לקראת הנחיתה הודיעו שיש לסגור את הכיסויים של החלונות בשל האפלה, זה היה עוד שלב של כניסה לאווירה הכרוכה בצבא ובמלחמה. כשירדתי מהמטוס פניתי לשוטרת שעמדה מולי ושאלתי אותה בשיא התמימות, "הגעתי מקנדה, לאן את רוצה שאני אלך?"
מה היא ענתה?
היא בקיצור אמרה לי תעוף לי מהעיניים. הייתי צריך להפעיל שיקול דעת. כיוון שאף אחד לא ידע על בואי, החלטתי לאתר טלפון ציבורי והתקשרתי לקרוב משפחה מצד אמא שלי. הוא ענה לי בחום ובשמחה, הגיע לשדה והסיע אותי ישירות לדוד זאב בעין השופט.
היית המתנדב היהודי שבא מחו"ל לקיבוץ.
הייתי המתנדב בקיבוץ והייתי מאושר. לא היו גברים צעירים רבים ועבדתי בכל הנדרש במלוא הביטחון העצמי. עשיתי כל מה שאמרו לי; עבדתי בפקאנים, בגידולי שדה, בבקר. בשבילי זאת הייתה תקופת פריחה. אחר הצהריים הייתי הולך לבית של הדוד שהיה כבר נשוי ואב לילדים.
בסך הכל המעמד שלך כ"מתנדב" בקיבוץ לא ארך זמן רב כי הרי תוך ארבעה חודשים התגייסת.
כן, הגעתי באוקטובר ובפברואר כבר התגייסתי. הייתה תקופה מאד אינטנסיבית, השתאיתי מעצמת החוויות שלא הכרתי בחיים במונטריאול.
דלת שנייה: מסלול
ולצנחנים איך הגעת? במקרה?
האמת, לא היה לי מושג על תהליכי הגיוס ולא היו לי ציפיות ברורות מהצבא, אבל האווירה שהשרתה המלחמה בסביבה הקיבוצית בעין השופט, בתוספת הרצון שלי להצטיין ולעשות את המקסימום, הבהירו לי שאני רוצה להתגייס ליחידה מובחרת. כשהגעתי לבקו"ם, חיפשתי את הצריף של סיירת מטכ"ל, נכנסתי אליו כולי אופטימיות ורצון טוב. הם העבירו עלי מבט אחד ואמרו, "אנחנו לא לוקחים משקפיים."
אתה מרכיב משקפיים מילדות.
כן
מצחיק. ואז, מה היה?
יצאתי משם והסתובבתי קצת בחוסר מטרה עד שנתקלתי בטיפוס נחמד ולבבי, ששמו ברק ויטרט, והוא אמר לי בוא נלך לצנחנים. אנחנו חברים מאז. למעשה ברק שאף להגיע לפלחה"ן, ושנינו התקבלנו ונשלחנו לסנור. אלא שכשהגענו לבסיס הודיעו לנו שמפרקים את המחזור של הפלחה"ן. היו איתנו גם רמי הוכמן ואברם צוקר שהגיעו מקורס טיס, וכולם קיבלו את העניין בתרעומת גדולה וחשבו לעשות שביתות ומחאות. אבל אני הופתעתי מעצם הסרבנות (הקצרה, יש לומר) והיה לי ברור שאם אמרו לנו ללכת לגדודים – הולכים לגדודים. הרי לא ידעתי מה ההבדל.
ממונטריאול הגעת ילד שמנת. איך עברת את כל הסנור הזה?
הבעיה היחידה שהטרידה אותי היא שלא ידעתי לכתוב בעברית. כי בבית דיברנו רק אנגלית ובוודאי במוסדות החינוך ובאוניברסיטה, היה פער בין הדיבור ובין הכתיבה והייתי צריך מהר מאד להשלים אותו. לא היו הנחות בפעילות היומיומית אבל הרגשתי שנותנים לי את הכבוד שמגיע לי, כי הגעתי ממקום אחר וזה כנראה הקל עלי מבחינה מסוימת.
בכל זאת. הקושי היה קושי. מזיעים, אין נשימה, השרירים כואבים ושורפים.
היו קשיים. ברור. אבל עלי קשיים משפיעים בצורה שלא עצרה אותי. אני שרדן. אתן לך דוגמה. באחד האימונים (קפיצה מקיר) הרגשתי שמשהו חמור קרה לי ברגל. חזרתי למאהל ולא דיווחתי, רק התייעצתי עם עמרי בונה בתור ספורטאי שמכיר חבלות כאלה. הוא חבש לי את הרגל והמשכתי. וכשיצאתי למסע, הכאבים לא הרפו ממני עד שהסתבר שיש סדק חמור והשביתו אותי לכמה שבועות מהאימונים. כלומר, יש לי משהו פנימי, אני מודע לו, שאני מתמודד עם קשיים. מכל מיני סוגים. גם פיזיים.
מה עשית לאחר המסלול?
בהתחלה הייתי מ"כ בסנור ולאחר מכן נשלחתי לקורס קצינים. בניגוד לרצוני החזירו אותי לפיקוד על המחלקה שבה הייתי מפקד כיתה. היה קשה, אבל עברנו גם את זה. היו אתי אותה תקופה בפלוגה ההיא כמה חברים נהדרים מהמחלקה. לאחר שסיימנו את המסלול נשארתי כמ"פ בקורס מ"כים בכרמיאל, השתחררתי בדרגת סגן.
ובמילואים?
במילואים חזרתי לתפקידים פיקודיים. הצטרפתי לחטיבת הצנחנים הצפונית. היו אתי לא מעט חבר'ה מהפלוגה. קראו לחטיבה הזאת "החטיבה שלא גויסה" במלחמת לבנון הראשונה.
אבל היא הרי כן גויסה.
בוודאי. זה היה השם שהיינו חוזרים עליו לאחר מכן בסרקסטיות בעקבות השמצה מכוערת של פוליטיקאי כלשהו. החטיבה גויסה ולקחה חלק כבד בכל המלחמה. ישבנו בלבנון זמן רב ומספר פעמים הגענו עד פאתי ביירות. החטיבה הייתה אחת המובילות בכל המלחמה הזאת.
לאחר המלחמה המשכתי בתפקידים פיקודיים, הייתי מ"פ ולאחר מכן סמג"ד, אך כשהציעו לי ללכת לקורס מג"דים, סירבתי, הבנתי שזה דורש יותר מדי מזמני. הרגשתי שמספיק.
נראה לך שהצבא השאיר בך חותם שונה מחבריך החיילים שהתבגרו בארץ?
הייתי אומר שלצבא היו עבורי כמה תפקידים משמעותיים.
נתחיל עם הראשון.
המחלקה. המחלקה הייתה ממש המשפחה שלי. חייתי ארבעה עשר חודשים עם קבוצה של אנשים שכל אחד שונה מחברו והתפתחו יחסים עם כל אחד. החוויה של חייל בודד הפכה עבורי לחוויה מעצבת והיא ליוותה אותי משך כל חיי לאחר מכן. והיה קניג. מאד התחברתי אליו.
לשאול קניג ז"ל, מפקד המחלקה.
היה לי מזל גדול, וזכות גדולה שהוא היה המפקד שלי. מבלי להגדיר ביותר מדי מילים הוא הבין שהגעתי מעולם קצת אחר, שכבר עברתי כשנתיים במסגרת על-תיכונית באוניברסיטה, שאני קצת יותר בוגר. הרגשתי את ההבנה הזאת שלו. אני קלטתי בו רגישות למי שהיה חלש ותפיסה חיובית כללית שחיברה בין כל חייל וחייל ובין המטרה הצבאית.
מה עוד השאיר בך הצבא?
הערך הנוסף היה ההיכרות עם ארץ ישראל ועם המאבק על הארץ. במשך המסלול הרי היינו בכל קצות הארץ, וכך הכרתי אותה רק אז. הכרתי גם תרבויות שונות בישראל. אם זה בהיכרות עם תושבי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן או עם תושבי חברון בשנים הראשונות בקרית ארבע. אחרי הרבה שנים שלא הייתי פה, הייתה לי בצבא התנסות ולמידה מאד משמעותית.
ההתגייסות החדירה בך ערכים ציוניים שמטבע הדברים מוטמעות דרך המסגרות החינוכיות.
קיבלתי חינוך ציוני באופן מזורז וצפוף. הילדים שואלים אותי לא פעם איך הגעתי לאהוב את ישראל בצורה כה עזה כשבעצם עד גיל 19 לא חוויתי את ההוויה הישראלית. ולי, באמת, החשיבות של הצבא, היא לאו דווקא בהיתקלות צבאית זאת או אחרת, אלא בהיכרות שלי עם ישראל ובאהבה של ישראל.
ומה עוד?
הזכרתי קודם את קניג, שהיה עבורי מודל למפקד, אני רוצה להוסיף גם את יגאל אורבך, שיבדל לחיים ארוכים, המ"פ. גם ממנו קיבלתי השראה על דפוס של מנהיגות ערכית. של שילוב בין ביצוע מטרה עם תוכן ואמינות. במידה רבה הנוכחות של שניהם הפכה את תקופת הפלוגה למצוינת עבורי. כלומר, למדתי מהצבא בכלל ומתקופת המסלול בפרט על הובלה וניהול, על יחסים בין אישיים מורכבים ורבי שנים. זאת הייתה התנסות מאד משמעותית.
חייב להגיד שהצבא שימש עבורי גם פרספקטיבה למנהיגות לא מוצלחת. התרשמתי שיש אנשים בתפקידים מסוימים שלא מתאימים לפיקוד, אולי הם טובים יותר כחיילים, חזקים וספורטיביים, עזי נפש, אבל כמפקדים הם נכשלים כי הם לא מנהיגים באופי שלהם.
מעניין מה הופך מפקד למנהיג.
המנהיגות החיובית. היו עוד מפקדים שהתרשמתי מהם, כמו מתן וילנאי, שהיתה להם מנהיגות מיוחדת, כי הם שילבו באופי הפיקודי צד של אחריות וצד של "להיות בן אדם".
תגדיר "בן אדם".
אולי התואר "בן אנוש" מתאים יותר מבנאדם. זה כיבוד של האחר. היכולת להקשיב, לשמוע דעות של אחרים, להיות רגיש לדברים מסוימים. אנחנו היינו אנשים צעירים מאד ותראי, קניג למשל היה מסוגל להיות אסרטיבי, מצד אחד וקשוח, ותוך כדי כך היו חיילים שהביאו אותם מקבוצה שהיום אולי יקראו להם נוער בסיכון וקניג גילה תמיד סובלנות לכל אחד מאיתנו עם הייחוד שלו. גם כשהוא כעס הוא עשה את זה בצורה אנושית. השאלה היא איך להגיע אל הפקוד שלך, איך להקשיב. אני מאד אוהב לעשות את זה.
דלת שלישית: עמל
"כשחזרתי לקיבוץ עבדתי כמה חודשים בבקר, ואז הציעו לי לפתע לעבור ולרכז את הכותנה והסכמתי. זה היה מהלך שאחר כך, לאורך הקריירה שלי חזר על עצמו: הציעו לי הצעת ניהול שהייתה לכאורה בכמה מספרים גדולה עלי, אבל הסכמתי וקפצתי למים."
בן כמה היית כשנעשית רכז הכותנה בעין השופט?
בן 24.
חתיכת קידום. ריכוז בקיבוץ זה משהו.
היה נהדר. נהניתי מכל רגע. למדתי באופן עצמאי והרבה מתוך התייעצות עם בעלי ניסיון, אבל לא נשארתי בכותנה זמן רב.
הציעו לך עבודה אחרת?
לא הפעם. היינו זוג צעיר עם ילד ראשון ועזבנו, כי לא רצינו להישאר בלינה המשותפת בקיבוץ. בזכות חבר טוב שהכרתי במילואים, התוודעתי לקיבוץ יזרעאל, ששם הילדים ישנו עם ההורים ולא בבית ילדים. גרנו שם שבע שנים. עברנו ממש לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה ואני נקראתי למילואים. הם התארכו מאד ואסנת התמודדה לבד עם הילד בקיבוץ חדש. היה לא פשוט. כשחזרתי לבסוף מלבנון, הלכתי לעבוד בענף הכותנה של יזרעאל.
ואז אמרו לי, "בוא תנהל את מפעל המתכת." היה ביזרעאל מפעל מתכת קטן שביצע עבודות קבלניות. הסכמתי וניהלתי אותו למשך כשנתיים, עד שקראו לי שוב, והפעם ביקשו שאקח את הניהול על מפעל הרובוטים.
מדובר בחברת מיטרוניקס, לייצור רובוטים לבריכות פרטיות. חברה מאד מצליחה שמעמידה היום את קיבוץ יזרעאל כאחד הקיבוצים העשירים ביותר.
יש לומר שמיטרוניקס עדיין לא הייתה אז מה שהיא היום, אך כבר הפכה למפעל מרכזי בקיבוץ ועבדו בו כשלושים עובדים, כשנכנסתי לנהל אותו. אחר כך הוא גדל. אסביר קודם שלקיבוץ יזרעאל הגיעו אנשים עם ידע טכנולוגי והכשרה אקדמית מארצות אנגלוסקסיות כמו אוסטרליה, ארה"ב ודרום אפריקה. לאחרונים היה קשר עם הממציא של הרובוטים בדרום אפריקה שהחזיק בפטנט והיינו אתו בשותפות. כך זה החל. אלא שהמפעל נתקל בקשיים ואותי ביקשו שאוביל לפתרון הקשיים הללו. ניהלתי אותו במשך חמש שנים. למדתי את רזי המקצוע תוך כדי הליכה.
מה הצלחת לעשות כמנהל בתקופה הזאת?
בצניעות אומר שהעמדנו את המפעל על הרגליים וגרמנו לו להתפתח. האתגר היה כפול, שיפור המוצר ושדרוג מערכות השיווק בעולם. לצורך קידום המכירות היה צורך להגיע ללקוחות חדשים ברחבי העולם, להציע את הטכנולוגיה שלנו ולגייס סוכנים בכל הארצות הללו. נסעתי לאירופה, ליפן ולעוד מקומות שונים ברחבי העולם. לא פתחנו אתרים נוספים אלא הכשרנו סוכנים. הדרך הייתה בניית מרכיבים וחוליות שתומכות במוצר בשוק, ופיתוח המערכת השיווקית.
אך לאחר חמש שנים, בנקודת זמן מסוימת, לאחר אחת הנסיעות, הבנתי שיש להשקיע סכום גבוה משמעותי בפיתוח ובאתי לקיבוץ והמלצתי על השקעה בממדים גדולים. התשובה שקיבלתי הייתה שיש גם דרישות אחרות בקיבוץ. ברפת למשל. הבנתי שזה מענה לא מקצועי ושאין בכוח שלי לשנות אותו. הודעתי שאני מסיים.
ואז החלטתם שאתם עוזבים?
כן. כשהחלטנו לעזוב את הקיבוץ, לא היה לנו גרוש על הנשמה. עזבנו עם שלושה ילדים, בלי מקצוע, בלי כסף, אולי היה בצעד ההוא לקיחת סיכון מוגזם.
אבל היתה לי הצעת עבודה חדשה בחברת אורבוטק ביבנה. חברה לייצור מכונות שבדקו מעגלים מודפסים. אחרי תקופה קצרה, התיישב המנכ"ל במשרד שלי, הרים את הרגליים על השולחן ואמר, "תשמע עופר, אנחנו צריכים מישהו שיטפל בלקוחות בבוסטון, אני רוצה שתיסע לבוסטון עם המשפחה." הוא לא הכיר אותי קודם, הייתי שם רק מעט יותר מחודשיים. בהתחלה סירבתי, הסברתי שאני לא רוצה לנסוע, שעליתי לארץ במלחמת יום כיפור והיה לי מספיק בחו"ל. הוא לא קיבל את הסירוב שלי ואנחנו השתכנענו בסופו של דבר ונסענו לארבע שנים לארצות הברית.
ספר עכשיו על בוסטון.
בוסטון עיר נהדרת. היינו שם ארבע שנים והיה מצוין מבחינה משפחתית. היינו כבר עם שלושה ילדים. טיילנו הרבה בארצות הברית, קנינו אוהלים, הסתובבנו בכל הפארקים. רצינו להישאר עוד, אלא שאז ההנהלה פנתה אלי וביקשה שאחזור ואחליף מישהו בתפקיד בכיר יותר. אמנם היה מתאים לנו להישאר עוד שנה, אבל חזרנו ושימשתי כסמנכ"ל אופרציה של חברת אורבוטק.
עשינו רה-לוקיישן נוסף מאוחר יותר עם חברה אחרת, שעסקה במעקב קרדיולוגי מרחוק, אלא שהמצב המשפחתי היה שונה אז, הילדים גדלו והיה חשוב להם להישאר צמודים לעיסוקים ולתוכניות שלהם, כך שלאחר שנתיים בהם חיינו על הקו בין ישראל לארצות הברית, החלטנו שלא נמשיך. חזרתי לארץ לניהול חברה אחרת. עברתי כמה חברות וארגונים.
מה התמהיל שמושך בחברה חדשה?
בדרך כלל עברתי ממקום למקום בגלל האתגר והשוני והחדשנות. בארגונים שעבדתי לא היה שום דבר שגרתי. חיפשתי את ה-cutting edge אומרים באנגלית, טכנולוגיה או מוצר פורץ דרך, בעל פוטנציאל שהפך אותו לבינלאומי. המוצר, קהל היעד או העובדים שלצידי, שלא יהיה בהם משהו שבלוני.
מאז מיטרוניקס ביזרעאל עברת עשר חברות בערך. ברובן היית מנהל ראשי (מנכ"ל) ובחלקן שותף בהנהלה. אז בוא נדבר על ניהול.
ראשית, אני מאד מאמין בשילוב בין הובלה ושיתוף בניהול תוך כדי ביקורת ועזרה וחניכה. אני רואה את תפקיד הניהול כמזיגה בין מתן אפשרות מרחב וחופש לעובדים, ובין התכנסות למטרות הארגון. אני מאמין בזה ונהנה להעצים את אלה שעובדים איתי. יש שמחה משותפת בהצלחה.
לניהול נכון צריך מרכיב של מנהיגות. זאת גם הידיעה שעושים את הדבר הנכון, וגם היכולת להקשיב לאחרים וללמוד מהסביבה. הייתי תמיד ממליץ לעובדים שלי לשבת בשקט ולהקשיב, כי למעשה באופן בסיסי זה גם מה שאני עשיתי כלפיהם וכלפי הלקוחות שפגשתי בכל העולם.
וצריך גם דוגמה אישית. בכל מצב. כשאתה יודע לאן אתה רוצה ללכת אז תראה את זה לאלו שעובדים איתך, תראה לאנשים לאן אתה רוצה להגיע, תשתתף במאמץ, תהיה חלק מהדבר. אל תפריד בינך ובין שאר הקבוצה.
אתה מדבר הרבה על הצד הבינלאומי של התפקידים שמילאת. למה היה חשוב לך, בגלל האנגלית?
לא. ממש לא. מה שמשך ועדיין כל הזמן מושך אותי הוא הצד האנושי שבהכרת תרבויות אחרות. אחד המרכיבים הנדרשים כדי להצליח, זה להבין שהתרבויות הן שונות. אותו מוצר ואותה טכנולוגיה, יתקבלו אחרת בסין ואחרת בגרמניה. גם השיחה עם המתווכים המקומיים תתקבל אחרת. היחסים שייווצרו ביני ובינם יהיו שונים בכל מקום. צריך להבין שהתרבויות הן לב הנושא הזה. זה לא קל, כי יש בעיה של תקשורת, ויש להיות קשובים בלי סוף לניואנסים השונים של כל מקום, אך הקושי הזה הוא גם מרתק ומאתגר.
היה שוני בין עופר הצעיר שקיבל משרה של מנכ"ל לבין מי שאתה היום?
כן. המון ניסיון. עשיתי הרבה טעויות אבל השתדלתי ללמוד מהן. אני מאד מאמין מללמוד מכישלונות קטנים. לא להפוך אותם למשברים מאד גדולים. ללמוד מהטעות. אני נותן דוגמה מהצנחנים כשהולכים בלילה, לא לפול לאותו בור. להיות עירני לקראת הבור הבא ולא לפול בתוכו. לשמחתי, אי ההצלחות בשנים האחרונות בחברות שהקמנו, היו בשל חוסר-היכולת לגייס כסף. כי זה כישלון, אבל כישלון שהוא חלק מתעשיית ההייטק.
בוא ספר עתה, איך הגעת לסטרטאפ?
בשנת 2015 עבדתי בחברה קורנית דיגיטל והנפקנו אותה בהצלחה בנאסד"ק. לאחר מכן החלטתי שמיציתי את המעורבות שלי בחברות גדולות, הגעתי לנקודת זמן שבה שבעתי מארגונים גדולים, רציתי לחדול מנסיעות ארוכות ולהתרכז במשהו קומפקטי, קטן, כך שיהיה לי יותר זמן עם המשפחה ויותר זמן לעצמי. עברו עוד שנתיים עד שעניינו אותי ברעיון לסטרטאפ שיש בו שילוב של טכנולוגיה וחקלאות. עזבתי ופניתי ליזמות אישית בחברה צעירה ומאתגרת שאני אחד הבעלים.
מהו הרעיון?
הסטרטאפ שלנו מכוון לטיפול במזיקים באופן שיוריד את כמות הכימיקלים בירקות. במקום פקח מזיקים אנושי אנחנו מפתחים מוצר שיחליף ויאתר את המזיקים. קראנו לסטרטאפ שלנו ViewNetic מערכת שיודעת להביט על הצמחים ולזהות את מה שפוגע בהם. המוצר מזהה את המזיקים ואת המיקום שלהם בחממה או בשדה. אנחנו מביאים ניתור על ידי מיפוי ומידע לחקלאי.
לא מסוכן להיכנס לחקלאות היום כשהיא הולכת ומתמעטת.
יש יותר טכנולוגיות שנכנסות היום לחקלאות והמגמה רק תלך ותתעצם. העולם משתנה אך חקלאות לא תיעלם, כי אוכלוסיית העולם הולכת וגדלה ויהיה מחסור באוכל בכל העולם. יידרש עוד ועוד מזון.
פחות אנשים מוכנים לעבוד היום בחקלאות ולכן זאת הזדמנות וצורך לפיתוח טכנולוגיה. בתוך כך, נקבעות רגולציות לגבי כמות הכימיקלים בירקות. כך שהרעיון מאד עניין אותי.
באיזה שלב אתם נמצאים עכשיו?
יידרש עוד תהליך ארוך של פיתוח למוצר שלנו. אני לוקח בחשבון שקהל היעד הוא חקלאים שלא ממהרים לעשות שינויים. הם גם לא ממהרים לבזבז כספים ולעשות השקעות. בכל זאת התקדמנו מאד בחודשים האחרונים. לאחרונה חזרתי מכמה פגישות בקנדה שבהם מצאתי אנשים שהשתכנעו מהמוצר שלנו. הדרך עוד ארוכה.
עד היום היינו בעיקר בחממות לגידול ירקות ואנחנו מתחילים עכשיו ניסויי שדה במטעי תפוחים בשלב הראשון. מצאנו לקוחות פוטנציאליים שהם גם חברות וגם מגדלים והם דוגמים את המוצר שלנו.
רמת המתח ואי הוודאות שאנשי סטרטאפ נדונים לה, היא גבוהה. הרי בסופו של דבר אנחנו קוראים בעיתונים רק על חברות ההזנק המצליחות. ומה לגבי כל אלה שלא?
כל החיים בהייטק זה מה שאני עושה, אני מוביל יצירתיות ופנייה לשווקים, רק שעד היום עבדתי בחברות שהיו בבעלות של גורמים אחרים ופה זה העסק שלנו, השקענו מכספנו בתחילת הדרך. שנתיים לא משכנו משכורות. ממשיכים הלאה בהתמודדות עם אי ודאות, אבל באופן מפוכח.
אתה מודאג?
תמיד. אבל דאגה לא משפיעה עלי יותר מדי. מודאג זה לא דבר שלילי, זה לא דבר מדכא. זה דבר שגורם לי להיות עירני, לבחור דרכי פעולה בניווט החברה. למשל, אני דואג שלא נצליח לגייס כסף, אז אני שואל את עצמי מה לעשות, למי לפנות? או כשאני נוסע ללקוח פוטנציאלי, אני דואג איך הוא יגיב, אבל מגיע עם ביטחון ועם קריאטיביות. אחד הדברים שאני מאד אוהב לעשות הוא להקשיב, ואני מתאים גם את השיחה וגם את התגובות. סופג את מה שהם אמרו וחושב על כך בערב. הרי החלטות לא מקבלים בעניינים האלה מהרגע להרגע ואתה חוזר בבוקר עם הצעה אחרת, עם קצת תמרון.
אתה דואג אבל אתה "על זה" כפי שאומרים היום.
תהליך הדאגה או ההתלבטות מביא אותי לפתרונות. והפתיחות. מה שגיליתי במשך השנים הוא שהפתיחות לגורמים ולדעות אחרות עזרה לי. לפעמים, דוקא כשלא נתקעתי על הרעיון שאני העליתי, מצאתי את התשובות הנכונות כשנעזרתי בפתרונות של אחרים.
אני חושב שיש עוד דבר שהוא מאד חשוב והוא להיות מציאותי, לנהל את העסק בזהירות ניכרת ובחסכנות. אנחנו מאד זהירים ומפוכחים; אני מבין את האתגר שיש בלהביא לשוק מוצר חדש לחקלאים. החקלאים באיזשהו מקום שמרנים, משמרים צורות עבודה של שנים עברו, ולהביא טכנולוגיה חדשה ולחדור לשם זה מאד קשה.
אבל, אני אגיד לך מה אני חושב: כשיש סיטואציה חדשה ניתן ללמוד אותה; אני משלב שיקול דעת יעיל ונעזר באנשים. חוסר פחד והיכולת לבנות סביבי גורמים שיעזרו לי. אני חושב שזה המפתח לניהול נכון. לפחות המפתח שלי.
אז עד מתי תמשיך?
בשלב מסוים אני ארצה להוריד הילוך ולעשות דברים אחרים.
כמו מה?
יש לי כמה מחשבות של השתלבות וסיוע בתחומים של חינוך. עוד לא יודע איך לעשות זאת. ובעיקר רוצה להמשיך ולהקדיש זמן לנכדים. הייתי גם מוכן לצאת למסע בקרוואן. המשפחה היא במרכז.
דלת רביעית: משפחה
"אשתי אסנת בת עין השופט כמוני, התחלנו לצאת בתקופה שהייתי בקורס קצינים, והתחתנו בשנת 1978. עברו מאז 44 שנים. אגיד שהילדים אצלנו גדלו עם עצמאות ואוטונומיה גבוהה מאד, ובתוך כך התא המשפחתי מאד חם ויש לנו יחסים קרובים. אנחנו מדברים על הכל בפתיחות רבה במשפחה, כי הנושא המשפחתי לא ברור מאליו מבחינתי. משך כל השנים האלה המשפחה היא הדבר הראשון במעלה מבחינתי.
"המשפחה שלי, אם הייתי צריך ליצור תמונה תכלול את אסנת, הילדים ושבעת הנכדים, ואת ההורים של אסנת ואחותה, שהפכו להיות המשפחה הקרובה שלי. חוגגים את הסדר, ראש השנה. מאד אוהבים לצאת למקום בטבע, לטייל ביחד. רק לאחרונה היינו בערבה וטיינו כמה מסלולים.
נוסף לטיולים המשפחתיים בארץ, אסנת ואני – לעיתים גם עם הילדים – מרבים בטיסות ובטיולי טבע ברחבי העולם. פעמיים היינו ביפן כהמשך לנסיעות עבודה שלי. אנחנו נוסעים גם עם קבוצה של חברים שהיינו איתם בבוסטון, את הטיולים האלו אנשים מהקבוצה מארגנים באופן עצמאי. הגענו עם החברים פעם לאנפורנה לגבהים של 5000 מ' או למקומות ייחודיים נוספים תוך רצון להיכרות עם תרבויות מגוונות בעולם."
והספורט, אהבתך הגדולה?
אני רוכב אופניים מאז 2002, עשרים שנה מדי שבוע ולפעמים יותר. קודם עסקתי בכדורסל. אוהב ספורט קבוצתי והרכיבה באופניים היא עם קבוצה בהרי ירושלים. קם בחמש ונוסע לאיזור שער הגיא שם אנחנו רוכבים במסלולים יפים ומאתגרים. יש הווי מאד נחמד בקבוצה. זה גם מאתגר, מאמץ פיזי לא מבוטל.
ספר על הילדים.
שניים מהם התפתחו בתחום ההייטק ואחד בתחום הממשלתי יותר, והם מביאים לידי ביטוי את התרבות שבה הם צמחו. שלושתם היום פועלים בתחום ההייטק. אמיר, הבכור, בן 41, אב לשני ילדים ומנהל בחברה של מידע רפואי. אחריו אילת, בת 39 עבדה במערכת הממשלתית-בטחונית והיום גם היא פנתה להייטק, מנהלת בתחום של תקשורת. עדי, הצעירה, עובדת בחברה של מוצרים רפואיים, שעושה ניתוחי גב עם רובוט.
בדלת אמותיו
אנחנו מגיעים לסיום הריאיון, ואני רוצה לשאול אותך על כישלונות שהיו לך בחייך.
כמו שאמרתי לך, היו כישלונות לאורך כל העבודה שלי. ואני רואה אותם כטעויות שיש ללמוד מהן. אבל יש אולי פספוסים, שלא הייתי קורא להם כישלונות. אני חושב שחבל שלא המשכתי לנגן, לדוגמה. זה לא כישלון, אבל בהחלט חושב שהייתי צריך למצוא דרך לנגן, להמשיך את נגינת החצוצרה שהתחלתי בצעירותי בקנדה בתזמורת של התיכון והתשוקה לה מלווה אותי לאורך כל השנים.
במקום זאת אני הולך עם הצעירים לקונצרטים חדשניים של להקות. למשל כשהגיעה לארץ להקת סנטנה, הצעתי לבת שלי ללכת יחד. זה לא חריג, כי בישראל יש משהו יפה של דורות, פריסה של דורות.
אנחנו יוצאים גם לקונצרטים קלאסיים. בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית אני מסתכל על נגן החצוצרה ומאזין לו. כשניגנתי חצוצרה בתזמורת כלי נשיפה – החצוצרה הייתה מאד דומיננטית. אבל בתזמורת פילהרמונית רגילה, החצוצרן יושב רוב הזמן ולא עושה שום דבר ופתאם הוא צריך להיכנס ברגע של דומייה ולהבקיע כמה צלילים. היום, כשמאחוריי ניסיון חיים וקריירה של ניהול, אני חושב שמנהל הוא כמו מנצח בתזמורת. לתת לכל נגן את המקום והזמן שלו, לכוון אותם, להעיר להם. לתת לכל אחד את היכולת לביטוי ולהפיק משהו יחד.
רמי הוכמן, מחלקה 3, גר בהרצליה.
אברהם צוקר, מחלקה 3, גר בחדרה.
ברק ויטרט, מחלקה 2, גר בתימורים.
עמרי בונה, מחלקה 2, גר בגבעת עדה.
גדי חזק, מחלקה 2, גר בתל-אביב.
יגאל אורבך, מפקד הפלוגה, גר ברמת השרון.