זיכרון לשאול קניג

סְכוּם של זכרונות. מכתב למשפחתו של שאול קניג בעקבות ערב זיכרון שקיימנו לאחר מותו.

זה לא היה ערב זיכרון רגיל. לא הייתה שם תמונה של שאול, ולא הוצגו פרטי חייו, צדדים באישיותו. מה שכן היה, הוא סְכוּם של זיכרונות. החותם שהוטבע אצל כל אחד מהמשתתפים; שאול, שבני משפחתו מכירים משך השנים ואוהבים כאיש משפחה, כחבר, כאב, כבעל, כאיש עסקים, כרקדן ריקודי עם ועוד ועוד, היה לנו – בתקופה שבין פברואר 1974 ובין אפריל 1975 – קניג המפקד. מפקד מחלקה שתיים ב"מסלול" שהיה נהוג אז בצנחנים, לאורך כמעט ארבע-עשר חודשים מרגע הגיוס של החיילים, דרך הטירונות, קורס הצניחה, האימונים הקרביים, השמירה בגבולות.

המפגש נועד להעלות את זכרו של קניג דרך הסיפורים של החברים, היום לאחר יותר מארבעים שנה מאז ה"מסלול". חלקנו נפגשנו בפגישות מקריות אלו עם אלו, חלקנו היו ביחסים אמיצים יותר עם קניג וחלק לא פגש אותו כלל משך השנים. מפגשים מאורגנים של כל הפלוגה התקיימו רק פעמיים.

עם זאת, לפני כשלוש שנים נפגשו קומץ חברים בבית קפה ברעננה. גם קניג הגיע. מיד, בספונטניות  לקח מנהיגות על השיחה, כאילו הוא ממשיך להיות המ"מ והוביל את הדוברים בתערובת של כריזמה חיננית ועומק ערכי שאפיינו אותו. מהמפגש הזה נשארה קבוצת ווטסאפ לא פעילה.

ואז, ב-5.2.2018 בשעה 15:30, הגיעה הודעת ווטסאפ מקניג: "הי לכולם. בשורות לא טובות. לפני כחודש במצב הגופני הכי טוב שהייתי בשנים האחרונות. מצאו אצלי סרטן בלבלב עם גרורות בדרכי העיכול. למדתי את הנושא. והתחלתי טיפול כימו. אני לאחר סבב ראשון. נלחם כצנחן ולא מוותר. מקווה שבהמשך הבשורות יהיו טובות יותר. קניג"

העובדה ששיתף אותנו בבשורה הקשה, במאבק על חייו ובחרדה המפוקחת מן הבאות, שבצבצה מעצם כתיבת ההודעה הדרמטית, נעשתה חשובה במיוחד לאחר הבשורה הכואבת על מותו. וזה מה שהניע אותנו לארגן את הערב הזה, כי לפתע לזיקה הרחוקה בינינו נוצרה מעין משמעות מאחדת.

נפגשנו במסעדה בכפר הרוא"ה והפגישה ארכה כחמש שעות. הגיעו חלק מאנשי המחלקה, וחלק מצוות הפיקוד לשעבר. וכל איש סיפר על עצמו, על חייו ומשם סיפר דבר או שניים על קניג. חלק סיפרו על רגעים של שפל שלהם והיד שקניג הגיש להם. וחלק סיפרו על אנקדוטות שמהן צמחו תובנות משועשעות שלכל אחת מהן היה ערך חינוכי ומעצב תודעה, באופן של ענישה צבאית או באופן של רחמנות והסבת המבט או באופן של קריצה. וחלק סיפרו דווקא על הכישלונות. על מקום שהחיילים פגעו בו בכך שלא עמדו בסטנדרטים שהציב להם. ונאמר שהשפה שקניג דיבר בה אליהם אז, הייתה אולי מנוסחת בלשון צבאית, אך הביאה עמה ניחוח אחר, רך יותר, מעודן, אישי, אנושי.

וככל שהתרבו הסיפורים הקטנים, כך עלתה וגברה ההשתאות, שלנו הבוגרים היום, שלא לומר כמעט זקנים, מול העובדה, שאותו צעיר בן 21 היה כל כך משמעותי בתקופת זמן כל כך מוגבלת לאנשים המכובדים שישבו סביב השולחן. אין ספק שעוצמת החוויות של התקופה היא גם בשל הקשיים האובייקטיביים, ובשל החספוס הצבאי שהוטל על הצעירים שהיינו, אך שוב ושוב חזרו ההערכות שמשהו בדמותו של קניג, ברגישותו, בעדינותו, במאור הזיק שהיה לו תמיד בעיניים, עיצב אותם למי שהם.

אני, שכותבת את המכתב, תפקידי היה הפקידה הפלוגתית. מי שהודיע לי שהצטרפתי לפלוגה היה קניג וזה זיכרון שאני נושאת עמי לאורך כל השנים עם תחושת תודה לו. במהלך המפגש, כאילו התפזר אבק מעל התמונות העמומות מהצבא ונזכרתי איך היה משתף אותי בהתלבטויות הרציניות שהעסיקו אותו לגבי הפיקוד על המחלקה. מצאתי את עצמי מקשיבה ומהנהנת באישור לתיאורים שעלו על ידי האנשים, שהיום שיבה בשערם ופעם היו נשמות רכות של בחורים צעירים, שחייהם ושלומם הופקדו בידי מפקדים כמו שאול.

הערב היה מרגש. מסוג הערבים, כפי שאמר אחד המשתתפים, שאתה לא רוצה שיסתיימו כי למשמע הזיכרונות של כל אחד, העבר חי ופעם. חשנו את עצמנו היום לעומת מי שהיינו פעם. דמותו של קניג, לא רק שממשיכה לחיות כל זמן שאנחנו ממשיכים לזכור אותו, אלא שהוסיפה טעם והבנה למי שהיה הוא ולמי שהיינו לידו.

מקווה שהמכתב הזה יהיה לכם לנחמה פורתא ויעמוד ברוח הצוואה המוקלטת שקניג השאיר אחריו לזכור אותו בשמחה ובחיוניות.

תבורכו שאיש כזה מקסים היה בחייכם,

אורית פראג

בשם רפי, ירון, יגאל, דני, עודד, עופר, נורמן, יוסי, דוד, ברק, גדי, דוד, מנחם, אריה ורוני.