חנן רודברג

את הריאיון קבענו לשעה די מוקדמת בבוקר. אין בעיה, חנן ממילא קם כבר בחמש וחצי. חשבתי שזה רומנטי שהוא קם עם הזריחה, הוא תיקן אותי והזכיר שבחורפים הזריחה מופיעה הרבה אחרי כן. לצורך פגישתנו לקח יום-חופש מעבודתו כמנהל בית אריזה בנתניה ועד שהגעתי תיקן את הגלגלים של העגלה, "כי עוד מעט מתחיל מסיק הזיתים". מזה שנים שהוא מנהל חיים היברידיים: המשק אהוב נפשו ברמת צבי ולצד זה קריירה כמנהל בתי אריזה להדרים. אני מחויבת לעשות איתו סיבוב במושב. בדרך הוא עוצר ליד שני חשמלאים שמטפלים בארון חשמל פתוח, מוזר בעיניו, איך זה שלא ידע מה הם עושים שם. הוא פותח את חלון הרכב ומברר והם עונים לו באי רצון, אבל ברור שהם חייבים לענות, משהו בקול שלו. קול של בעל בית. והבית הוא כל המושב.

ומכל המושב המקום היקר ביותר, היהלום, הוא המשק של רודברג. חנן נולד וצמח שם לצד אחיו הבוגרים ממנו. כעת אחיינו, פלג רודברג, בנו של אחיו הבכור דוד שנפטר מסרטן, הוא שירש ומנהל את המשק. הנה פה, הוא מראה בחיבה, אָת רואה כאן, עד הנה הייתה הרפת הישנה. שמונה חולבות, הרבה יותר קטנה מהיום, ושם, מרחוק, את רואה את חלקת הזיתים? המבט של שנינו מתרחק ומתפשט על פני האור האביך של עמק יזרעאל ואין הרבה מה להגיד בעניין. השתיקה טובה לפעמים לעניינים שבלב, כי יש פה משהו שאפשר לקרוא לו רומן. הרומן של חנן עם המקום הזה. והחברים של חנן אומרים עליו שהוא כולו לב.

דֶלֶת ראשונה: הרעוּת

חנן עשיר מאד בחברים מהפלוגה. הקשרים נשארו אמיצים ומושקעים. למשל הקשר עם צוקר. חנן הוא חבר משפחה, אמא של צוקר קוראת לו "הילד". גם רמי הוכמן נמצא שם קרוב, פעם שמרו לילה והידידות ביניהם המשיכה מאז. גם איתן גלעד, המ"כ ויש לו גם קשרים חזקים עם שאול שטיבי. ("שטיבי זה לא חכמה, היינו יחד במילואים"). וגם עם דוידי גיא ממושב אורות, ("כשהיינו פעם בהקפצה בגבול הצפון, ושמנו אוהלים בקצה קיבוץ דן, דוידי בא ואמר, עזוב אותך מארוחת ערב, בוא נחלוב קצת. ונכנסנו שנינו לרפת, שני מושבניקים מורעבים לחליבה, הקיבוצניקים לא הבינו מאין נחתנו עליהם"). אהה כן, ועם עמיר שוהם, שהיה הבן-זוג שלו באוהל בטירונות. ומדיצ'י. "מיד אספר לך סיפור".

הסיפור על מדיצ'י: זה קרה לפני כעשרים וחמש שנה, באתי עם אחי דוד ז"ל, שהיה חולה בלוקמיה לבדיקות בהדסה עין כרם, לקראת השתלת מח עצם. לנו במושב יש מזה שנים רבות ערבות הדדית בבנק הדם והיינו מצוידים ב-25 אישורים של חברים וחברות מרמת צבי. יצאנו מוקדם בבוקר, לעקוף את הפקקים. בשבע כל בית החולים התעורר, נפתחו הדלתות ואנחנו בתורנו קיבלנו הנחיה לעלות לקומה חמישית. אני זוכר איך נדחפנו למעלית הענק שהייתה דחוסה באנשים, ומאחורי פתאום אני שומע שקוראים לי "חננצ'וק".

חננצ'וק?
זה היה יכול להיות רק מישהו מהצבא. הסתובבתי וראיתי את ד"ר שלמה קונסטנטיני, שהייתי סמל שלו כשהוא היה מ"מ ונשארנו בקשר. אחרי החיבוקים, הוא אמר לי, ממש דרש, חננצ'וק, יש פה חדר עם מיטה, יש פה טלפון, זה שלך וגם תוכלו לאכול מתי שתרצו.

בעצם איזה סיפור אתה מספר לי עכשיו?
על חברות.

על חברות מהצבא ועוד לא הגעת למדיצ'י. אתה עדיין בדרך להגיע אליו באותו ביקור בהדסה?
חכי, תיכף נגיע. כי כששנינו, אחי ואני, הצגנו בפני האחות את האישורים למנות הדם מרמת צבי, היא הביטה בהם, הרימה את העיניים ואמרה שזה לא מתאים כלל, שהיא צריכה מנות דם טרי שיעברו במכונה שמזקקת את הטרומבוציטים וייבחנו ההתאמה לדם של אחי. עמדתי נבוך. מה אני עושה עכשיו. אבל אז עליתי למשרד של ד"ר קונסטנטיני, והשתמשתי בו כחמ"ל כדי להתקשר לחברים, אמנם כולם היו עסוקים אבל מישהו הציע לפנות למדיצ'י כי הוא בירושלים.

מדיצ'י הוא בין אלה שכבר בשנת 1995 החזיקו טלפון ברכב ומתוך הרכב שלו צעק לי: חנן, חננצ'וק? אמרתי לו שאני בהדסה וצריך עזרה. הוא הסתובב על המקום והגיע ללובי ושמע במה דברים אמורים ואמר לי, לך הביתה. עלי. עלי. וכך, לאורך אותו שבוע, גייס כל יום חמישה אברכים שהשד יודע מאיפה מצא אותם, שתרמו דם עד שהגענו לכמות הנדרשת ואח שלי היה מוכן להשתלת המח-עצם.

נוצר ביניכם בעצם קשר דם. סיפור שהוא באמת מצמרר. אבל אתה פשוט אוהב את מדיצ'י, מעניין, כי אתם שונים כאילו ברקע, בהשקפות, לא?  
אני אוהב אצלו, אצל מדיצ'י, שכמה שהוא קשוח וכמה שהוא מדבר בקול בס, סמכותי, יש לו לב ענק. של נתינה.

קצת כמוך?
אני אולי סוג אחר. סוג אחר של נתינה.

איזה סוג הוא?
מדיצ'י, יש לו לב ענק. הוא דומה לאח שלי הגדול. שאנשים היו פוחדים לעבור ליד הבית שלו כי היו חייבים להיכנס לארוחה. את מבינה. הם היו עוברים למדרכה ממול.

ומה אתה, במה הנתינה שלך שונה?
אני יותר צנוע מהם. נותן בשקט. שתמיד יהיה לי מה לתת, שאף אחד לא יתן לי.

סוג של שחרור. סוג של חופש.
אולי.

דֶלֶת שניה: עמל

"לי היה ברור שאני חוזר למושב. היינו מושב קטן, מאד קטן, אחד בתוך השני. אני הצעיר מקבוצת הגיל שלי, ומסתכל מלמטה למעלה על הדורות לפני, אלו שנולדו עם המושב או קצת אחריו, שהם למעשה בגיל של אחיי הבוגרים, ורבים מהם חזרו הביתה. היה ברור לנו שגם אנחנו חוזרים להמשיך את המקום. הם התחילו ואנחנו המשכנו. רצף שממשיך את המייסדים.

התחתנתי בגיל מאד צעיר, עם יסמין. קיבלתי פה בית. בית קטן. והתחלתי לפתח את המשק שלי. השאיפה הייתה בסוף הדרך להקים רפת, זה היה החלום. לא קל להקים רפת מהתחלה אז הלכתי לאט לאט. בצעדים מאד ברורים. לא נכנסתי לחובות, לא הייתי בגב של אף אחד, במצפון ישר. הכל הלך לי יופי. היו לי מטעים (לימון וקומקוואט – תפוז סיני). היה לי לול. והלך לי בסדר.

אני צריך להסביר שסמוך לשחרור התחלתי גם לעבוד בבית האריזה האזורי "גלבוע" לפרי הדר. הרי כשאתה משקיע במשק אין לך משכורת. ויסמין למדה (גננות ומורות של כיתה א'). הצורך במשכורת קבועה היה הכרחי. 

היית עובד שמונה שעות ובא למשק אחרי העבודה?
לפעמים יותר משמונה שעות. הייתי קם מוקדם.

מה זה מוקדם?
בחמש. בקיץ כבר מאיר אבל בחורף עוד חושך. הייתי הולך ללול. לול פיטום. ואחר הצהריים משלים מה שצריך. בנוסף למטעי הלימון והקומקוואט גידלתי ירקות ופירות, מלונים, כרובית. והלך לי יופי. והייתי מפיץ לבד, כמו שחקלאים חזרו לעשות היום. אז זה לא היה מקובל כל כך. היות ועבדתי בבית אריזה הכרתי את כל האקונומים מהקיבוצים בסביבה, כולם היו חברים שלי, אז העמסתי את כל הירקות על הרכב, הייתי מביא להם לימונים בתחילת הקיץ, וארגזים עם כרובית.

היו לך עובדים, או שעשית הכל בעצמך?
הכל אני. מלבד בקטיף הלימון, שאי אפשר לבד. אבל את המלונים אספתי לבד. הייתי עוד צעיר והייתה לי עגלה ייעודית, שהשתמשו בה אותה תקופה. את המלונים הייתי אוסף בריצה. היה לי שכן שהיה קורא לי מרחוק – חנןןןן כל הכבוד.

יש הרבה פעולות לאורך השנה, לא רק הקטיף. השקיה, עישוב…
בוודאי. גם שתלתי והתקנתי את מערכת ההשקיה, הכל לבד.

ואיך ידעת מה לעשות?
נו, יודעים מהבית, מהמושב, מהניסיון. העבודה הייתה חלק ענק בכל הנעורים שלי. אני זוכר את תקופת מלחמת יום כיפור, כשאחי הלך למלחמה ואני קיבלתי את האחריות על המשק. בחלקת הזיתים, שהיו עוד עצים צעירים, היה עשב בר בגובה המותניים. במשך שעות קילטרתי ובאמצעות ריסוס מתאים הכנעתי את העשב, עד שהגעתי למצב שהצלחתי לתפוס את העשב כמו שהוא יוצא. השטח היה יותר נקי מהבית שלי.

אבל אז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-80.
כן, המשבר הגדול במושבים, שהפיל את תנועת המושבים ואת ארגון מושבי צפון. מהשנים 1987-1990 הפסדתי סכום מאד גדול, כתוצאה מעיקולים שנבעו מהערבות ההדדית במושבים והגעתי לבעיות תזרים כבדות. לא היה לי כסף למים להשקות את המטעים. תפסו, חנקו אותי מכל הכיוונים. עיקלו לנו הכל. והיו פה מלחמות במושב. זה היה השלב הראשון, שנמשך עד אמצע שנות ה-90. ואז היה האקט השני – משבר בתחום הלולים הקטנים.

בוא נדבר על השלב הראשון. הייתה באותה תקופה אווירה לא נעימה במושבים, גם אצלכם?
גם פה היו מלחמות.

ומה עם הערבות ההדדית, נפסקה?
גם זה נגמר, כן.  יש כאלה שהיו "גיבורים" שלקחו סיכונים קודם לכן והגיעו לחובות ענק, חובות שגדלו בתקופת האינפלציה של 400%. את זוכרת את הימים האלה? שילמת היום על מברג בשקל ובאשראי בסוף החודש הוא הופיע כארבעה שקלים. זאת הייתה המציאות אז. ומנגד, בעלי רפתות המשיכו וקיבלו את התמורה הכספית לחלב, כלומר הערבות ההדדית לא הייתה שלמה.

המאבקים הכלכליים קרעו את הרקמה החברתית?
היה פה משבר גדול. היו כאן אספות עם בעיות הרבה יותר גדולות מכך, אני לא רוצה להרחיב בעניין הקונפליקטים. היה פה סיפור, הוא עבר. אני עצמי המשכתי לדבר עם כולם. מי שלא רצה לדבר איתי, זאת הייתה בעיה שלו. אגיד רק שמי שהלך ישר, אכל אותה, כמוני. נשארתי בלי כלום. ולמימוש החלום של הרפת שלי לא הגעתי.

נעזרת במשכורת מבית האריזה והמשכת לתחזק את המשק שהחלק הפעיל והמכניס שלו היה הלול?
באמצע שנות ה-90 היה האקט השני שהזכרתי קודם. הלולים התחילו להפסיד בשל הרפורמה בענף והבנייה של לולים גדולים במושבים. הלול שלי, הקטן יחסית, לא הצליח להיות רווחי. וכיוון שלא היה לי כסף למים, ייבשתי את הכל. היה לי מצב רוח מאד לא טוב. שכל מה שאתה בונה בידיים שלך, הכל נגמר לך. אבל עבר. אנחנו מתגברים על הכל. אני לא אחד שבוכה.

מה עשית?
בנקודת הזמן הזאת הציעו לי קידום משמעותי בעבודה ממנהל מחלקת קטיפים – קלמנטינות ופומלות – להיות מנהל כללי של בית האריזה. הייתי צריך להחליט מה אני עושה. איפה יהיה מרכז הכובד של העשייה שלי. אז החלטתי ללכת על ניהול בית האריזה. במקביל עבדתי במשק. לא נכנעתי. התקדמתי בפיתוח המשק. גם וגם.

היית צריך לבחור בין המאבק היומיומי על הפרנסה ובין המשרה הבטוחה בבית האריזה.
החלטתי ללכת עם בית האריזה ועד היום אני לא יודע אם עשיתי טוב או לא טוב. עד היום.

אולי גם הצלחת בעבודה וזה עוד דבר שהשאיר אותך בניהול?
אני בהחלט מרוצה, אם לומר בצניעות. בענף כולם מכירים אותי. מנהלים צעירים מתקשרים אליי, שואלים בעצתי. בתקופה הזאת היה שינוי גדול בענף. משיווק פרי של שתי חברות גדולות הפך הענף למכלול של חברות קטנות שהציעו מסלול יותר רווחי. ואז הדרישות ממך כמנהל הן להיות גמיש יותר, יצירתי יותר. ההצלחה בתפקיד היא היכולת לשכלל את הניווט בין מה שמגיע לבין מה שנשלח. לראות את התמונה הכללית. להפיק מהעובדים יותר, וצריך לפתח מנגנון שמשתלט על צרכים מגוונים עם תיעוד מסודר. שלחנו מכולות של פרי לכל העולם; ליפן, למאוריציוס, לקולומבו, לאן לא?

האם יש קשר לדעתך בין ההצלחה המקצועית שלך ובין המסלול הצבאי?
אני באמת רואה כמה קווי דמיון בין הניסיון שרכשתי כסמל בצבא ובין אופי הניהול שלי, כי הרי לא עברתי הכשרה מיוחדת להיות מנהל. אני צמחתי מתוך העובדים, יותר קשה למצוא את האיזון הנכון; לדעת איך להתנהג, מצד אחד שידעו שאתה המנהל, מצד שני לכבד אותם. אבל המיומנויות שרכשתי כסמל, חלקן מיומנויות של שחקן, שמציג את עצמו כחזק יותר, אסרטיבי יותר, עבדו גם כאן.

אהבת להיות מנהל?
כן, נהניתי, למרות שבסוף נמאס לי. הייתי לוקח את הבעיות הביתה, יושב שעה, לא מדבר עם אף אחד.

אתה לא בן אדם של ריבים. כמושבניק עצמאי יש הרבה פחות קונפליקטים. אבל בעצם מתחילת הקריירה שלך עבדת בשני מקומות וכל הזמן טעמת משני העולמות. בעולם החיצוני, יש מלבד הקונפליקטים גם את קסם הקריירה.
אני מודה שהיה מעניין. לכל העולם לקחו אותי. במסגרת העבודה טסתי לכמה יבשות ובמיוחד לאירופה. אחד האירועים החשובים בתחום הוא למשל תערוכת מזון ענקית בברלין, מרכז סחר לפרי מכל העולם.

נשמע מאד מעניין.
מעניין ללא כל ספק, אם כי כמו בכל דבר, הדברים אינם מושלמים. לפני חמש שנים נסגר בית האריזה בגלבוע ולאחר כמה חודשים פנו אליי לנהל את בית האריזה הנוכחי "הדרי השרון" שבו אני עובד עכשיו. בכל אופן, יש לי עדיין משק ואני עושה פלחה. לעיתים לצרכים שלי, לעיתים מעביר חלק מהמכסות שלי למשקי המשפחה הנוספים שממשיכים לצרוך מזון לבהמות ומגדלים פה פעם בקיה, פעם חיטה, פעם שיבולת.

לא שאלתי אותך על עוגמת הנפש מהתופעה הגלובלית של כיווץ החקלאות. אתה חווה את זה ברמה היומיומית שלך?
יש לזה אפקט על הכל, גם על בתי האריזה, אבל היות ומלכתחילה לא קיבלתי מאבא ואמא שלי כלום, כלום כלום, חוץ מהחרמש, אני, בהסתכלות אחורה על המסלול האישי שלי, רואה אותו במושגים אחרים. מה שהשגתי זה מעבודה עצמית. נטו. 

על פי החוק של המושבים, המשק של ההורים עבר לבן הממשיך שזה אחיך דוד ז"ל. מה לגבי המשק שלכם, שלך ושל יסמין? גם אתם לא יכולים, כירושה, לחלק אותו לארבעה חלקים שווים?

כן, אי אפשר לחלק את המשק. חייב להעביר אותו לבן (או בת) ממשיך, לא בהכרח הבכור. דבר נורא שרירותי. מדי פעם אני מדבר עם אשתי על עניין ההמשכיות. זאת בעיה, והבעיה כמובן לא רק אצלנו. הדרך היחידה היא דרך של – איך להגיד אותה בפשטות? דרך של טוב. לאחר שאח שלי דוד נפטר, וגם אמי הלכה לעולמה, נשאר כל הרכוש והמשק בבעלות גיסתי ובנה פלג. אחי חיים ואני חיינו וחיים עם זה בטוב. מזל שלנו שהילדים שלנו ממשיכים גם הם כך והם נוחים אחד עם השני.

אספר לך משהו שמעמיד דברים בפרופורציה: כשעצי הלימונים היו קטנים, לקחתי את הבן שלי איתמר ואמרתי לו, אתה רואה? פעם כל זה יהיה שלך והוא התחיל לבכות – לא רוצה לא רוצה.

דֶלֶת שלישית: ילדות

אביו של חנן, בנימין, הגיע ארצה מליטא בשנת 1935 בגרעין של השומר הצעיר, חנן מספר שאמו (סבתו של חנן) לא עודדה אותו לעלות לארץ, להיפך, אמרה לו, "לאן אתה הולך? מדבר שם, מדבר!" אבל הוא הצטרף לגרעין של השומר הצעיר והגיע איתם לנמל חיפה, שם פנה לדרכו באופן עצמאי ונסע ברכבת העמק לכפר יחזקאל, או בלשונו של חנן: "היה לו דוד בכפרחסקל".

אתה שם לב שאתה אומר כפרחסקל?
צריך להגיד כפר יחזקאל, את צודקת… הוא חי אצל הדוד ועבד אצלו ואצל מושבניקים נוספים בכרפחסקל. בינתיים שמע על איזה גרעין שמתגבש להתיישבות, גרעין "ארגון הגליל" שישב בשימרון, שזה ליד נהלל, והם הכשירו את עצמם בנהלל ובכפר יהושע. אבא שלי עבד במשק של בנימיני בנהלל. הם היו צריכים למעשה להתיישב ברמות נפתלי. היום היית צריכה לבוא ולראיין אותי ברמות נפתלי.

וואלה.
וברגע האחרון שלחו אותם לפה, לרמת יששכר, רמה שחולשת על עמק יזרעאל מצד צפון, לסמן את חלקות היישוב. הגיעו הנה שלושה לפני כולם ונשארו שניים, שניהם רווקים, והציוד שלהם, זוג פרדות ומחרשה. השנה הייתה 1941 והם התחילו לסמן ולעבד את השדות של רמת צבי. בערב היו באים לכפרחסקל לדוֹד. הדודה הכינה להם אוכל ושתייה. לימים החבר התחתן עם הבת של הדוד. יתר חברי הגרעין נשארו בנהלל והצטרפו בשנת 1942, כמעט שנה לאחר מכן.
אמא שלי, רחל, עלתה בשנת 1945 מרומניה מעיר בשם בוטושן, שהיו בה הרבה מתח וסכנה ליהודים אבל בסופו של דבר לא נגעו בהם. הם עבדו אצל הגרמנים במשך המלחמה. הנשים היו מכבסות ותופרות. אמא שלי הייתה נערה מאד יפה. במשך השנים האלה, חיילים כמו חיילים החלו לחזר סביב הבית, ללכת הלוך ושוב סביבו. שלוש שנים אמא שלה סגרה אותה בבית, לא נתנה לה לצאת. לאחר המלחמה, נוצר שביל בריחה מרומניה, ואחותה של אמי, באופן ספונטני, הצטרפה ליהודים צעירים שעברו שם יום אחד כשחזרה מהעבודה ועשתה איתם את כל המסלול לארץ. אמא שלי לא הייתה לידה כשזה קרה ומבחינתה אחותה פשוט נעלמה. ככה, יום אחד, בלי שתדע כלום. לאחר הרבה חיפושים היא שמעה על כך שייתכן ואחותה הגיעה לארץ ישראל.

אז אמך הלכה בעקבותיה?
אמא הצליחה איכשהו לעלות ארצה, והגיעה לקיבוץ מעלה החמישה. תוך כדי חיפושים אחר אחותה, נודע לה שאחותה נמצאת בכפרחסקל, מאומצת על ידי אחת המשפחות. היא באה לביקור ומאז הן לא נפרדו. ופה, אחרי זמן קצר, הכירה את אבא. היה שידוך. אמרו לו, יש שם איזו אישה יפה, תבוא. והתחתנו. נולדו לפי הסדר, דוד (דודו), חיים ואנוכי הצעיר.

מה אתה חושב שקיבלת מאמא?
אמא שלי הייתה אישה נחבאת אל הכלים. לא אהבה פעילות ציבורית, שמרה עלינו, על הגורים. בימים ההם, לא זוכר שאיזו אישה עבדה בחוץ. בדרך כלל, חוץ מעבודות הבית, הן עבדו בלול. זאת הייתה העבודה שלהן. אוספות ביצים.

ספר על רמת צבי לפנים, כשהם התחילו את המושב.
הגרויסע מושב, אבל בכל זאת משהו. היה בית עם שני חדרים, פחון בחוץ לשירותים, ההורים והילדים ישנו בחדר אחד ובחדר האחר היו מגדלים אפרוחים. היו חולבים ערב ובוקר ואז מעמיסים את הכדים על עגלה ויורדים ל"תנובה" בתל יוסף. אני כבר נולדתי לתנאים אחרים. כשנולדתי כבר הייתה מחלבה ברמת צבי וגם היה צינור מים שהגיע למושב, אבל אני זוכר את הדיבור על הנחת הצינור. צינור שני צול. לפני כן היו משתמשים בכדי החלב כדי להביא מים. הם היו יורדים עם העגלות לתל יוסף וחוזרים עם הכדים בדרכים המשובשות, עוד לפני שסללו כבישים. הרבה אנשים לא הצליחו להתמודד עם זה, עזבו.

למים היה טעם של חלב?
למים היה טעם טוב, זה בטוח. עברו כבר הרבה דורות של רפתות מאז. אך מגיל צעיר היינו קמים כדי לעבוד. אבל לעבוד! ממתי שאני זוכר את עצמי היינו קמים בבוקר הרבה לפני בית הספר, להוציא סלק, לקצור עם מגל את התירס, או לקצור את התלתן עם חרמש, לחלוב את הפרות. אני אמנם כבר לא חלבתי בידיים. אבל היום אח שלי חיים יתן לך כאפה, את מתה. וכל זה מהשרירים של החליבה.

ספר לי עוד על המושב של פעם.
הדבר הזה, החיים במושב הוא משהו שצמחתי עליו וצמחתי ממנו. הייתה לנו הרבה עזרה הדדית. גדלנו עליה. הייתי עוזר גם לשכן מצד אחד וגם לשכן מצד שני. באתי מחממה, היינו מאד מאוחדים, היה לנו אוטו של המושב, שבלילה היה מוביל עופות ובבקרים היה לוקח אותנו לכל מקום, לסחנה, לבית הספר. אז או שהספסלים היו רטובים או שהיה נשאר עליהם חרא של עופות וכך היינו נוסעים לבית הספר.

אתה מבין שזה ייחודי לך – אתה והמושב זה היינו הך, זה חופף.
בדיוק מה שנותן לך, נותן את הקשר למקום הזה (דופק על השולחן). וזה אבא שלי. כששרים ומצטטים את "דונם ועוד דונם", אז זה כאן, זאת האדמה. זה הקשר. זה מה שיש כאן, בתמצית. את מבינה?

אתה אומר שזה אבא שלך, זאת התביעה הברורה מאליה, לקום בבוקר לעזור במשק, להמשיך את המסלול של אחיך.
כולם. קמים עוזרים להורים, הולכים לבית ספר, חוזרים ממשיכים לעבוד. פעם זה היה כך. עיקר העבודה אחרי בית הספר.

מתי עושים שיעורים?
אם עושים. אין לי בגרות, גם בכלל לא למדתי י"ב. המלחמה החלה בתחילת שנת הלימודים וכולם באוקטובר הלכו לעבוד ברפת כדי להחליף את הבוגרים שהלכו למלחמה. באותן שנים פתחו כל שנתיים כיתה א', וכך נכנסתי רק בגיל 7 לבית הספר ובתחילת י"ב הייתי כבר בגיל מתאים לגיוס.

בתוך כל ההוויה הזאת, מה הביא אותך ללכת לצנחנים?
אני לא בטוח שהמוטיבציה צמחה דווקא בבית. אולי חלק ממנה. אח שלי חיים, היה מ"פ בסיירת שקד. לכאורה הייתי צריך לשאוף לשם, אבל איתי בכיתה היה אחד שחפר על צנחנים נון-סטופ. אחרי מלחמת יום כיפור הערך של הצנחנים עלה עוד יותר, אז שאפתי לשם. בקושי קיבלו אותי.

מה הבעיה להתקבל לצנחנים?
אני באתי מהרפת, חסר כושר אתלטי. כשכולם התאמנו, אני הכנתי את התחמיץ. היום יש פה מלא בורות תחמיץ, האוכל מוכן שנה מראש, אבל אז בסתיו הכינו את המזון לחורף. הייתי מעורב ברמה כזאת שהתעקשתי עם אבא שלי על סוג הגידול לתחמיץ. כשאח שלי חזר מהמלחמה, הכל היה לו מוכן. לא הייתה דלקת אחת ברפת, היה לו מזון לכל החורף, והכל היה פיקס. הזיתים היו מקולטרים.

איפה אבא עבד באותו זמן?
אבא שלי היה עסקן גדול. כל השנים היה גזבר של ארגון חקלאי וגזבר המועצה. 

היה מקובל בטח ללכת לקרבי, לא?
לא במיוחד. אני מסתכל על מי שהיו אצלנו ביסודי, היה בחור בסיירת גולני, היה את זה בסיירת מטכ"ל והיה אחד טייס, אותי בצנחנים וכל השאר היו פחות.

חנן שמת לב למה שאמרת? לא אמרת הם היו משהו "אחר", אמרת "פחות". פחות מה?
פחות קרבי.

אהה… תפסתי אותך.
פחות קרבי. זה הכל. אני מעריך את כולם. דווקא בצנחנים תמיד צחקו על הטבחים. טבח, הוא עושה את הדבר הכי חשוב. אמרתי לכל הילדים וגם לנכדים – יש לי נכד שבקרוב יתגייס. אמרתי להם, לא חשוב מה שתעשו בצבא. מה שתעשו, תעשו טוב. זה הכל.

דֶלֶת רביעית: המסלול

אני רוצה שתסביר לי את החוט המקשר שעובר מבחינתך בין הצבא להיום. מה נמצא שם שעיצב אותך, גיבש אותך?
עכשיו הפוליטיקאים, הדרעקים האלה, כל הזמן מדברים על "נכנסים מתחת לאלונקה". אצלנו זה היה אמיתי. היינו כל הזמן תחת האלונקה. גם פיזית וגם מנטלית. אז זה מתחיל כשאתה ישן אחד בתוך השני, באוהלים, במסעות. אתה רואה מי עוזר, מי לא עוזר. אתה צריך לדחוף כל הזמן קדימה במסלול. ואתה רואה מי חבר ומי לא חבר. אצלנו סך הכל היה בסדר. היו כאלה שהיה להם קשה וראית שהם שואפים בכל זאת לעשות לבד. דווקא לאלה צריך לעזור, את מבינה? לא אהבו את מי שלא עזרו. יש הבדל בין מי שמתחמק לבין מי שלא יכול.

שם בצבא, בתוך המסלול, גילית איזה כוח יש לך ומהו הכוח שלך?
הנתינה, ה"להיות תחת האלונקה" היא שם כולל לעזרה. אני זוכר בטירונות, מתחיל מסדר בוקר, כולם היו צריכים להתגלח ואני לא כל-כך… (צוחק) במסדר בוקר בא אליי המפקד בירנבוים ואמר, אההה… חנן יש לך כבר שערות על החזה, וטק טק הוציא לי אותן. אז בבוקר, בזמן שאחרים התגלחו אני הייתי עוזר להם להתארגן. העזרה היא גם במסעות, שם ממש קשה, גם פיזית גם נפשית, וזה ממשיך בזה שאתה נכנס ללבנון. לא היתה מלחמה אבל היה משהו מעיק וזה היה בתחום של הנפש. ושם יכולת לתת יד.

אתה, שמכיתה י' הסתובבת במשקים במקום בבית הספר, ובכיתה י"ב החזקת את המשק עד הגיוס, גילית את הכוח שלך ואת היכולת החברתית והאישית שלך?
את מנסחת משהו שאני לא ממש נותן עליו את הדעת. הצבא כנראה כן נשאר טבוע עמוק כי הוא מופיע בזיכרונות חיים. הוא כל הזמן מופיע בטיולים משפחתיים. בכל מקום יש לי סיפור. לאו דווקא סיפור גבורה. סיפור על ניווטים. סיפורים מהמילואים. אני אומר להם – פה היה זה, פה היה זה, פעם נסעתי לטייל עם המשפחה והגעתי קרוב מאד למושב שתולה, רק שהתקלקל לי האוטו. כמעט הגענו למקום ששכבנו בו במארב והייתה לנו היתקלות, ההיתקלות היחידה של הפלוגה שלנו, פלוגה דל"ת.

ספר, ספר, כמה שלא תדברו על ההיתקלות הזאת, אתם תחזרו אליה שוב.
נתחיל עם זה שאני בכלל לא הייתי צריך להיות במארב הזה. היינו כבר בקורס מ"כים והקפיצו אותנו למארב. ישנו בחניתה ויצאנו למארב ליד שתולה. היה חסר אחד בכוח. איתן המ"כ שפיקד על המארב אמר, בוא חנן, בוא איתי. אמרתי יאללה. באתי איתו. וזאת הייתה חתיכת חוויה. ולילה – ליל ירח אחרי יום של גשם. את יודעת איזה קור? קור אימים. פתאום דמויות על הגדר. בהתחלה רציתי, תראי איזה תמים הייתי, רציתי לצעוק – "היי, מה אתם עושים שם, אתם ממש על הגדר", עד שהבנתי שזה לא כוח שלנו. אמרתי, "איתן, מחבלים". איתן התעשת מהר והכין אותנו: "אתה לפה אתה לפה, כל אחד יודע מה התפקיד שלו", והגיח הראשון מביניהם. איתן נתן לו להיכנס, כדי שייכנסו עוד, כי אם היינו מסגירים את עצמנו בירייה לכיוון הראשון, לא היינו יכולים לתפוס את היתר. היינו ממוקמים טקטית בצורה טובה אבל מהצד השני של הגדר היה מצוק בשיפוע סלעי חזק לכיוון הוואדי למטה שיכול היה לשמש מחסה למחבלים. בקלות אפשר להסתתר שם, אלא שהמחבל בא ישירות אלינו ואיתן אמר "אש" ורק אני יריתי.

למה?
או שרק אני שמעתי או שאנשים לא הבינו שהם צריכים לירות. ואז, כולם פתחו באש תופת לכל הכיוונים. תוך עשירית השנייה כל הדמויות נעלמו ואז עמיר שהם סובב את המאג לכיוון המחבל ושאג, היום אני לא חוזר עם התחמושת. לבסוף כשחדרנו מעבר לגדר, הגששים מצאו עקבות דם, כנראה שעוד נפגעו מהם אבל לא יכולנו להעריך את מידת הנזק.

עכשיו מחדש, יותר בסלואו-מושן.
כאמור, התחלתי לירות ראשון והצלחתי לירוק מספר כדורים, עד שכל האחרים גם הם הצטרפו. אחר כך שאלתי את איתן, למה לא ירית אתה יחד איתי? והתשובה שלו הפתיעה אותי, הוא אמר לי שרצה שאנחנו החיילים לא ניכנס להלם מהירי שלו, שנהיה מסוגלים לירות בעצמנו. זה משהו שלקחתי ממנו, לתת לצוות בפיקודי להתחיל לפעול עצמאית אחרי שהוריתי להם לעשות זאת. והמחבל – שמעתי אותו צועק ונאנק תוך כדי ספיגת הכדורים שלנו. הוא צעק ושהם צעק – "היום אני לא חוזר עם הכדורים". אני לא אשכח את זה. עד שהאדם נשרף.

אתם עד היום מדברים על המארב הזה. בכנס האחרון הקדשתם לו זמן מיוחד.
הוו, איזו הרגשה. זאת הרגשה, לא יודע אם להגיד לך שזאת הרגשה טובה. אתה כל הזמן התאמנת לדבר הזה. וזה בא לך. אח שלי שכב בתעלה, במארב, והם חיסלו איזה חמישה או שבעה מצרים, ודיברנו על זה בבית. ובן כיתה שלי שהיה בגדוד 890 סיפר בכתבה בעיתון על היתקלות שהייתה להם. ואני אומר, מה, רק אני לא? והנה, גם לי היה.

אבל חנן, המחשבה שהרגת בן אדם, המחשבה הזאת לא עוברת?
(במקום תשובה הוא קם ומוציא חבילה עטופה בבד וממנה מוציא אקדח מנוקב וחרוך, ללא מחסנית. רפול, שהיה מפקד פיקוד צפון, העביר לפי המסורת את השלל, הנשק הפגום, כמזכרת לאחד החיילים בכוח. בסופו של דבר חנן זכה באקדח. לא מיד) רפול נתן לנו תעודות רוצח. כך קראו לזה. תעודת קילר.

ספר לי עכשיו משהו אחר. בלי אקדח, סיפור עם נשמה.
לי ולשטיבי היה סיפור. שלחו אותנו לשמור על שופל די-9 שהחל לפנות את דרך "מעלה אילן" והיה ממש בפאתי מג'דל שמס. היה חום אימים ברמה והיינו מסטולים מהחום ופתאום אני שומע מאחורי צלצולים, נקישות, או משהו כזה. הייתי אז חד מאד, הסתובבתי כדי לירות, ואורית, כמעט חטפתי התקף לב, ילדים! ככה, מסודרים לפי הגודל, אחת מחזיקה מגש עם פיתות, פיתה דרוזית עם לבנה, אחת עם עגבניות, אחת עם קפה ואחת עם בקלאווה. אבא שלהן שלח אותן עם התשורות האלה כדי שהשופליסט יפנה יותר לכיוון סוריה, וישאיר לו את השטח החקלאי שלו.
והשופל באמת סטה קצת. ואני מספר לך את זה כדי להגיד שהנה, אני זוכר. כל פרט ופרט אני זוכר. אולי בגלל רמת הדריכות שלי באותו רגע. הייתי אז כל כך חד ודרוך וכמעט יריתי. יכולתי לירות בהן.

אז מה שאתה מספר לי הוא על תחושת הרווחה על כך שלא ירית. כמעט, אבל לא. זה באמת סיפור הפוך למארב בשתולה.
לא רחוק משם הייתה טחנת קמח שמונעת על ידי המים. המפעיל היה אלמן שהיו סביבו ילדים יתומים והמצב שלהם לא היה משהו. היינו מביאים להם מהבית בגדים, לילדים האלו, והיינו מביאים להם אוכל צבאי, שימורים עם תירס וכאלה. הם היו מבסוטים.

אם אשאל אותך במה הסיפורים הללו השפיע לך על החיים, תוכל לענות לי?
לא. לא יודע אם לקחתי את האירועים האלו לאזרחות, מלבד האקדח עצמו מהמארב שנמצא בארון שלנו בבית. נראה לי שמכל הצבא לקחתי לאזרחות בעיקר את החברות. מכל המעגלים שהייתי בהם יש לי חברים טובים. המון. ויש הרבה חברים שאני עושה דברים למענם. 

אתם, אנשי מחלקה 3, נפגשים הרבה. הנה, אתמול עשיתם פגישה בחומוס של שטיבי. אתה ארגנת.
אתמול נפגשה חבורה שכללה כאלה שלא סיימו מסלול והפכו בזמן האחרון להיות חלק מהחוג שנפגש ככה ספונטני. הקשר איתם חזר לאחר התחקיר היסודי שרמי הוכמן ואחרים ניהלו לקראת המפגש במאי 2018.

אבל יש כוונה במפגשים שלכם, לא?
אחרי המכה שעשה הסגר למסעדנים, אז די מתבקש פשוט לבוא ולעזור. היינו שם מעל עשרה איש מהפלוגה וכמה ימים קודם גם באתי עם החבר'ה מהמילואים.  

בדל"ת אמותיו

במהלך הריאיון התקשר אביב, חבר מהמילואים ("הערב? אני אבוא, אבל תברר עם נוני שכולם באים. טוב, בסדר. בסדר גמור. ביי") שהזמין את חנן לפרלמנט האזורי הקבוע של בוגרי הצנחנים מהעמק. הם יושבים ב"קפה קפה" בעפולה.

כשאני שואלת על שני הישגים במהלך חייו, הוא אומר שקודם כל – הילדים, הילדים. יש לי ילדים טובים. אני גאה בהם. והנה הישג נוסף, שהצליח להעלות מהזיכרון: במשך שנים ממושכות הוא היה אחראי נוער וספורט במושב. לאחר מאמץ רב הצליח להקים מגרש כדורגל לטובת הנוער והצעירים חובבי המשחק. אך לפני שנים מספר, הוחלט להקים מבנה ציבורי על חלק מהשטח. "קלקלו לי", הוא אומר.

אחר כך הגיעו אורחים: הבת והכלה וערימה של נכדים. באו להכיר את הפ"פית. גם נועה, הבת הבכורה וגם דן, השלישי במספר ומשפחותיהם חיים היום ברמת צבי. לא תמיד היה כך, נועה גרה שנים בבנגקוק לרגל מפעל תכשיטים, עסק משפחתי של בן זוגה. בשנתיים האחרונות חזרו היא ומשפחתה ארצה ובנו בית ברמת צבי, היום היא ובן זוגה מנהלים את עסקיהם מהארץ. בת נוספת, טליה, עדיין לא התיישבה במקום אחד והבן איתמר, הוא זה שחי היום בבנגקוק. חנן מראה לי את תמונת הנכדה החמודה, בתו של איתמר שנולדה שם לפני שנה. בסך הכל יש שבעה נכדים.

"הם כבר שמעו את כל הסיפורים. הם יודעים על היחס החי שלי לצבא וצוחקים ממני לא פעם."

אברהם צוקר, מחלקה 3, גר בחדרה.

רמי הוכמן, מחלקה 3, גר בהרצליה.

שאול שטיבי, מחלקה 3, גר בתל-אביב.

חיים מדיצ'י, מחלקה 3, גר בירושלים.

עמיר שהם, מחלקה 3, גר בהוד השרון.

דוידי גיא, מחלקה 3, גר במושב אורות.

שמואל בירנבוים, מ"כ מחלקה 3, גר באבן יהודה.

איתן גלעד, מ"כ מחלקה 3, גר בפתח תקווה.