מדי בוקר מגיע אברהם צוקר אל הציפורים. מכין להן סלט, מנקה, ממלא מים במכלים הקטנים. הן גרות במבנה בעל דפנות רשת הצמוד למדרגות האחוריות בביתו, הבית של חן ושלו, בחדרה. לכלוב שני חדרים וכניסה כפולת דלתות. בחלל הראשי הגדול, עשרות ציפורים קטנות ועדינות-מראה ולידו מרחב קטן יותר לטיפול בהן. ובמרחב הזה ניצב כיסא מוגבה, שהוא יושב עליו. יושב שעה ארוכה ומתבונן בציפורים שלו. הוא עוקב אחר המעוף, אחר הניתורים הקטנים, מתוודע לעומק היחסים בין המינים השונים, מנחש בהצלחה איזו ציפור תגיע ראשונה לאוכל; כשהוא מדבר עליהן הוא דובר שירה, "הן כמו פלא הבריאה. מול עיניי, אני רואה כל נוצה, כל רפרוף." וזה אותו צוקר שהיה משך ארבעים שנה הבעלים של…