רפי קלמר

פעם, כשהיינו באמצע שנות העשרים שלנו, היה לרפי קלמר ג'אווה 350, אופנוע לא יקר אבל שנראה טוב "כמו אופנוע אמיתי" כזה שרוסים היו מביאים איתם בשנות השמונים. ומישהו ברחוב ראה אותו ככה באמצע היום, עומד, נשען על האופנוע, ונדלק על האופנוע ושאל אותו אם הוא מוכר. רפי הסתכל לו בלבן של העיניים ובלי להניד שריר בפניו, אמר שכן, שהוא מוכר. האיש שאל בכמה ורפי אמר לו 2000 דולר. והאיש קנה. זה קרה בלי כל תכנון מוקדם, כמו שרשרת של עסקים שקמו (ונמכרו) אחר כך. לגמרי ספונטני. והיום הוא מספר את הסיפור משועשע ונלהב מהלא ייאמן: "עם הכסף שקיבלתי קניתי שני אופנועים. וככה קניתי ומכרתי 13 אופנועים. (הייתי גם מרכיב אותם, הם היו באים בארגז, לאחר תשלום המכס והכול, היתה פה קצת עבודה), אכסנתי אותם במחסן בכפר אז"ר."

הרוב קוראים לו קלמר. הוא גיבור של הרבה סיפורים מהפלוגה. מעשיות מהטירונות ומכל שלבי המסלול שלאחר מכן, בהם החיילים חטפו עונשים על עבירות משמעת (שאכן ביצעו) או סיפורים על תעלולים שיזם כלפי אחרים. החברים מספרים את המעשיות הישנות שוב ושוב ומתפוצצים מצחוק, ובכולן עובר איזה קו מחבר. קו מפותל, שיש בו ערבוב של ניגודים. אבל לפעמים אני חושבת שמה שנראה לנו כהפכים, מבחינת האדם עצמו אלו לא הפכים ולא ניגודים אלא החיים עצמם מהצד הפנימי שלהם. רפי נזכר בעסקת האופנועים כדי להדגים איך עסק שגלגל בו כמה עשרות אלפי דולרים, בא לו ככה בהחלטה של רגע ברחוב. "דבר מאד חשוב שתדעי, שאני, שום דבר לא תכננתי. כולל ילדים. כולל חיים. כולל נישואין. כולל עסקים. הכול קרה."

דלת ראשונה: עמל ומשחק

היית כבר נשוי וענתי גרושתך, בהריון כשהשתחררת מהצבא?
"כן, בגיל 22 לאחר שהייתי קצין בקבע. השתחררתי חצי אלוהים; רק צריך להגיד, ואנשים זזים ונשמעים. ופתאום אין לי כל סמכות. פתאום ראיתי שאנחנו כזוג היינו בלי כלום וזה עשה קצת בלגן בראש. גרושתי באה ממשפחה אמידה יחסית והיה לנו ילד קטן. אז ההורים של ענת סידרו לי עבודה אצל חבר שהיתה לו חנות.   

גרנו אז בנווה מונסון, בדירה. אני זוכר שחזרתי לאחר יום עבודה של אריזת חבילות בחנות, היה מאוחר, כבר חשוך, על הכתף שלי תלוי התיק-שכל שהיו מעניקים פעם לקצינים, ופרטתי לעצמי את ההיגיון הכלכלי של עסקים באופן הכי תמים: שצריך למצוא משהו שעולה לי נגיד שקל אחד, או קצת יותר, לקנות בעשרה שקלים ולמכור בשנים-עשר ודי שאמכור ממנו אלף, אוכל להרוויח אלפיים. זה כל כך פשוט, אמרתי לעצמי. אני רק צריך למצוא את המוצר. וכך אכן היה.

החלטתי לקחת קורס בפרסום ובמהלכו נודע לי על יצואן של טקסטיל, שכן שלנו, שנתקע עם כמות מאד גדולה של סדינים שהיו בעלי מידות מגרמניה ולא התאימו למידות הישראליות ולכן גם לא נמכרו בחנויות. הוא שאל אם ארצה למכור את הסדינים האלה. הייתי מעמיס את הסחורה על הרכב של אבא שלי, שהיה מגיע כל יום מקרית גת לאחר העבודה. למחרת הייתי נוסע לשם באוטובוס ועומד בדוכן. המכירה בדוכן אושרה על ידי ועד העובדים במפעל הטקסטיל שאבא שלי עבד בו, ומכרתי את הסדינים. ומכרתי אותם בכמויות. שנים, שנים אחר כך היו שואלים אותי, אין לך עוד את הסדינים האלו? זאת היתה פעם ראשונה שראיתי, וואללה, אני מוכר ועושה כסף מהר. בערבים הייתי הולך מדלת לדלת ומוכר מנעולים של רב בריח.

בתקופה הזאת הייתם בכפר אז"ר?
"כפר אז"ר היה מקסים. תחילת דרכי. שם התחלתי את הדרך העצמאית שלי, כי עד אז עבדתי כשכיר במקומות שונים. והחלו לעלות רעיונות איך ליצור עסקים יש מאין. ובינתיים כיוון שהייתי בקורס פרסום, קלט אותי מנהל המכללה לתקשורת המונים ששם למדתי, הפרסומאי משה תאומים בעל משרד גיתם וקרא לי להיות תקציבאי.

אצל תאומים היית שכיר?
לאחר שנה גם אותו עזבתי מהר. הרווחתי מעט מדי, הרגשתי שאני יכול לעשות הרבה יותר. עד היום אני כזה. לא יכול להיות שכיר. דין וחשבון אני יכול לתת רק לעצמי. בימים ההם, היה נראה לי שכל מה שאני אומר זה הכי. היום אני פחות יהיר, יותר מקשיב לאחרים. והאמת, לפעמים אני מצטער, הרבה פעמים מגלה במאוחר שהרעיון שהיה לי מלכתחילה היה הטוב ביותר. שאם הייתי עומד על שלי, היה אחרת.

בכל מקרה, להפוך משכיר לעצמאי צריך אומץ.
אומץ זאת המילה האחרונה ששייכת לכאן. זה לא אומץ. אלו הזדמנויות, הזדמנויות שלפתע הופיעו לי. כך גם נחשפתי לעולם הקולנוע והתאטרון. כתקציבאי בגיתם, הגיע אלי מפיק של הסרט "סיפור אינטימי" שביים נדב לויתן עם חוה אלברשטיין בתפקיד הראשי, והציע לי לעשות פרסום בתוך הסרט. אני מזכיר שעוד לא היו אז פרסומות בטלוויזיה. פרסום סמוי. הקשבתי לו כשהוא מנסה למכור לי וחשבתי שהוא משווק גרוע. גם אמרתי לו את זה, והוא לא כעס, להפך, אלא הציע לי לעשות את זה בשבילו. זה היה יום חמישי. ביום ראשון לאחריו עזבתי את גיתם והתחלתי לעבוד על הסרט. עברתי למשרדים שהיו ממוקמים ברחוב בזל, הוא פיתה אותי בחדר שהקצה עבורי ועבדתי כעצמאי על אחוזים. אחוזים גבוהים מאד.

ואז הכרתי את כל הברנז'ה. חלקם עבדו במשרד, חלקם עברו שם. חבר'ה טובים, יש לי חברים עד היום. איתן אבן, מפיק ובמאי קולנוע, הבמאי ניסים לוי. שם היתה תחילת הדרך.

תסביר מה עשית בדיוק.
פנו אלי מהפקות שונות ונתנו לי לקריאה את התסריטים. הייתי אולי היחיד שעסק בתחום  באותה תקופה, והגיעו אלי מהפקות מפורסמות כמו "אסקימו לימון" ואחרות. התפקיד שלי היה לנסות ולהכניס במסגרת התמונה פרסום שיבליט את אחד האלמנטים שמשתתפים בתסריט. אם יש ארוחת בוקר ואוכלים בה מרגרינה של "מטע" אז החברָה תשלם על הפרסום – שנקרא פרסום סמוי כי הוא לא העניין הגלוי, העיקרי בתמונה. ואם השחקן מעשן "מרלבורו", או שהשחקנית תנהג ב"סוזוקי", החברות תשלמנה להפקה.  

התפקיד שלי היה לתאם בין ההפקה לחברה המפרסמת לפי ההתרחשות על סט הצילומים. אני זוכר סרט שכיכבו בו מושונוב ובראבא. הם היו אמורים לשחק גנבים הפורצים לדירה. נזכרתי בימים שעבדתי ב"רב בריח" והצעתי טוויסט קטן בסיפור: מושונוב ובראבא יגיעו לבית עם פנס ועם מסיכה ויגידו: "וואי וואי לא לא לא, יש רב בריח" ויעברו לפרוץ בית אחר. לאט לאט עשיתי לעצמי שֵם בתחום והעסק התפתח.

תקופה שאתה מתרפק עליה?
בסופו של דבר, מאד אהבתי את התקופה ההיא. נחשפתי למשהו חדש. הפרובינציונר מגיע לתל אביב ומשתלב. מי שרואה אותי יחשוב שאני מתל אביב. אני בדיוק כמותם עם כל הסממנים החיצוניים, כל המותגים, בתי הקפה הנכונים. מכיר אנשים ידועים. אעלק – סלב. לעומת קריית גת, כי את מי הכרנו שם? את השכנים. פתאום אתה נפגש ברחוב באופן הכי יומיומי ומקשקש ברחוב עם כל היגאל בשנים, שמות שמוכרים רק מהטלוויזיה או מהרדיו. לאט לאט נדמה שהכול אפשרי. העולם הגדול. כך חשבתי אז. זאת תל אביב.

למה אתה מדגיש ש"חשבת אז"?
כי אם ממשיכים כרונולוגית אז לאחר כמה זמן נשברתי. הבנתי שהכול בבל"ת. אני לא מצטער על השנים האלו. כי גם היה לי קל, הייתי טוב בזה. אם לא הייתי טוב ולא הייתי עושה כסף, אולי הייתי יכול לעזוב מיד. אבל אי אפשר. הכול היה קל: פותח עיתונים, מעלה רעיונות, מבצע אותם. כל רעיון שהבאתי עושה כסף. אתה נגרר. כמו לסמים. תחושת ההצלחה בנתה גם את הביטחון שלי, הסתבר שאני עושה כל דבר לא פחות טוב מאף אחד אחר, ואני יודע לעשות כסף לא פחות טוב מאף אחד אחר. ואני יודע בדיוק מה אני רוצה ואיך לנהל את העסקים שלי.

בנוסף, מעולם לא הסתבכתי. מעולם! אני לא חייב לאף אחד. סביבי שמעתי סיפורים של הוצאות לפועל, של משפטים. ואצלי לא היו דברים שכאלה, כי לקחתי את העסקים כמשחק, ככיף. כן סבלתי. הרבה פעמים סבלתי, כי את יודעת, יש ויכוחים, בלי סוף, עימותים, לא הצבע הזה שאני רוצה, לא הגובה. כל מיני ריבים. ואני לא בנוי לריבים.

לכן לקחתם אתנחתא לחצי שנה ונסעתם לארצות הברית.
הרעיון לצאת לטיול גדול בעולם עלה כבר מאז השחרור. היינו בין הראשונים שחלמו על טיול של אחרי צבא. אלא שלא יצא והזמן התקדם. ואז רגע לפני שבני הבכור, רועי, עלה לכיתה א', החלטנו שעכשיו יוצאים לטיול מחוף אל חוף בארצות הברית למשך חצי שנה. עזבנו הכול. מכרנו הכול. קניתי רכב בארצות הברית.

אני רואה שאתה מספר לי על הטיול והדיבור מרגש אותך עד דמעות. למה?
געגועים אולי. לילדוּת. הייתי ילד. הייתי בן 27. ובתחילת הטיול היה כיף. לאחר מכן הוא הפך יותר לאירוע משפחתי. ההורים של זוגתי הצטרפו.

געגועים לתקוות של החופש שהיה יכול להיות לכם שם?
יותר געגועים לתקופה, לתמימות.

למה אתה קורא תמימות?
התמימות היתה בחיי המשפחה, ביחד שלנו. בעסקים לא הייתי תמים. לא הייתי נאיבי. זה לא שאפשר היה לעבוד עלי. אף פעם אי אפשר היה לעבוד עלי. אבל אני מדבר על הצניעות והענווה, על הלהשתמש רק במה שיש לך. כי אני גדלתי בבית שתמיד היה בסדר, אבל אם היה מחסור איזה זמן, אמא שלי לא קנתה חמאה לאיזו תקופה, למרות שמתה על חמאה, אם היה מחסור מסוים בכסף, אכלנו מרגרינה.

לפני עשרים שנה הבנתי שהכול חרטא. הכול זאת הצגה אחת גדולה. הכול זה שואו. הכול לא אמיתי. לא צנוע, לא אני.

אבל אנחנו עוד לא שם. התקופה התל-אביבית היתה לפני הטיול וגם אחריו, נכון?
כן, חזרנו אחרי חצי שנה והחלה תקופת נאות אפקה. אני איבדתי כל קנה מידה. הייתי כבר לגמרי מסטול מאמריקה. שום קנה מידה לכסף לא היה לי. קניתי רכב יקר מאד ושכרנו פנטהאוז ברב-קומות שישב על כביש ראשי, פי שלושה ממחיר רגיל של בית. השנה הכי גרועה בחיים שלי. אחרי שנה סגרתי את המשרד והבנתי שחייבים לעזוב.

יבנה היתה אז מקום טרנדי ושם חיפשנו שכירות בבית צמוד קרקע. לאחר כמה הרפתקאות הצלחתי לשכור וילה במחיר מציאה. ביבנה הפכתי ליזם. הקמתי עסקים. משתלה, קניון. ממש, הקמתי קניון במושגים של אז. גן אירועים בשטח ענק, הליקופטר היה נוחת אצלי ועושה חתונות. באותה תקופה התחלתי להוציא לאור עיתונים מקומיים. היה לי את העיתון "יבניתון". העיתון קיים עד היום, דרך אגב. הוא לא שלי. מכרתי אותו. תמורת מה מכרתי אותו? תמורת מכסחת דשא. חתמתי חוזה לעסקת ברטר, מישהו נתן לי מכסחת דשא ולו מכרתי את העיתון.

למה?
עיתון היה פחות כלכלי וגם יוצר מחויבות ותובעני מאד. במקום זה הוצאנו ספר טלפונים שהיה הרבה יותר רווחי. ואז קנינו מגרש בשוהם ובנינו שם בית ואז היתה שוב נפילה גדולה. כי אני כל פעם נופל. לא טוב לי ואני יוצא לחל"ת אבל בלי ביטוח לאומי. אני מוציא את עצמי במודע או שלא במודע לחופשה. נופל ועולה. זאת היתה תופעה אצלי ואני עצמי לא הבנתי איך עשיתי את זה.

• 

• 

• 

_{ההצגה, מען לא ידוע, עם רפי קלמר וצביקה שוורצברג רצה בארץ וברחבי העולם מאז 2002}

מתי החל המפנה לקראת המשחק?
מכרתי חלק מהעסקים; מקים, מוכר ומתקדם הלאה ומהר מאד מאבד עניין ואז הייתי יוצא לנוח. וזה קרה פעם שניה ושלישית. הייתי משועמם, חיפשתי משהו ומצאתי חוג לתאטרון חובבים ביבנה. והבמאי, להפתעתי, חשב שאני מצוין. יותר מזה, הוא החליט על הפקה חדשה של המחזה קרום מאת חנוך לוין. "אתה קרום", הוא אמר לי. הוא ראה בי את קרום ובחר את המחזה בגללי. ועדיין הייתי רחוק מאד מלהבין את הכוונה שלו, שלא לומר את המחזה עצמו שהייתי צריך ללמוד את חלקו בעל פה. ומגיעה ההופעה עצמה ובסופה מחיאות כפיים. מחיאות כפיים בשבילי. ויה, איזה כיף. זה היה הניצוץ הראשון.

שם גיליתי שאני אוהב תיאטרון. נרשמתי לחוג נוסף, הפעם ברמלה. ושוב אני מקבל תפקידים ותגובות חמות. נוכחתי שזה מקצוע בפני עצמו ושאני נהנה לעשות אותו. בתום ההצגה, הולך הביתה, ללא דאגות. נגמר. לא כמו בעסקים, שאתה לא ישן בלילות כי תמיד יש ספיחים מיום העבודה שאינם פתורים. היו אז כמה משברים ברצף.

ומה היו התגובות במשפחה, אצל חברים?
הסביבה שידרה התנגדות ותדהמה ושיש לרפי כנראה יצר של הרס עצמי וכולם שאלו, מה הקטע? גם אנשי תאטרון נתנו המלצות מעורבות, חלק אמרו שלא כדאי ומולם כמה מורים דחקו בי להמשיך. ובינתיים הרגשתי יותר ויותר שהחיים שלי לא מתאימים לי. כמו זוג נשוי שחי בחוסר התאמה ויש להם ילדים משותפים ויש להם בית משותף, ובכל זאת הם בחוסר התאמה. הגעתי להחלטת המעבר למשחק בשלבים.

רוב האנשים נמצאים הרבה פעמים בנקודת אי נוחות שלהם, אבל אין את האומץ או מה שזה לא יהיה לשנות. אתה לא היית מוכן להישאר בנקודה הזאת.
נכון, אם כי משכתי יותר מדי זמן. עשרים שנה בעסקים. המון. כמו מישהו שרץ מרתון, מסיים בתוצאה טובה, אבל מת בסיום. מזלי שלקחתי אוויר בזמן, והתחלתי לעשות דברים שאני באמת אוהב.

דלת שניה: ילדות

אז עכשיו מעניין אותי לשמוע על הבית שלך שצמחת בו. בוא נלך לקרית גת.
הגענו לקרית גת מקרית ביאליק, שם נולדתי. אבי שעבד קודם במפעל "אתא" עבר לעבוד במפעל הטקסטיל בעיר החדשה. אני הבכור, אחותי אביבה נולדה אחרי, ואחי גדעון הצעיר במשפחה. שנינו עבדנו יחד בעסקי ההוצאה לאור שהיו לי בשוהם, הוא סייע לי במכירות. ושנינו למרבה הפלא עשינו שינוי דרמטי בחיים. כשאני פניתי למשחק, אחי גדעון חזר בתשובה ונעשה רב. הוא נפטר לצערי לפני שלוש שנים.

אבא שלי, זאב, היום בן 89. יש לו רישיון, הוא נוהג, הוא משתמש בפייסבוק. אבא שלי יליד הונגריה, שורד שואה, הגיע לארץ בנעוריו מברגן בלזן ולאחר שלוש שנים גויס בן 19 לצבא לאחר מלחמת העצמאות. מבחינתי היה תמיד האדם הכי הגון, הכי ישר, בעל אינטגריטי.

זה מה שאתה לוקח ממנו בעצם?
כן, אני זוכר אפיזודות בין אבא ואמא, שהיא היתה גוערת בו בחיבה על היושר שלו. או כשהיינו בטיול, נוסעים עם הסוסיתא המשפחתית, מלאים כמובן, הוא היה עוצר ליד החיילים בטרמפיאדה, ומבקש מהם סליחה על שהוא מלא. כשהזמנתי אותו להצגה שלי "מען לא ידוע", התריתי בו, אבא, תזכור, זאת רק הצגה. ההצגה עוסקת בהתכתבות בין שני חברים שאחד מהם עוזב את גרמניה והשני הופך להיות נאצי. החבר הנאצי הוא התפקיד שלי, ענדתי סרט עם צלב קרס על השרוול. אבל לאחר ההצגה אבא אמר לי שאני לא מבין את מה שהיה שם. שהיו גם גרמנים טובים. האדם שאכל חרא, שכל ילדותו נהרסה, המשיך לראות את העולם בטוב, המשיך לחייך את אותו חיוך. לא השתנה.

תראי, אבא שלי גם החטיף לי. אני לא באמת זוכר הרבה. אני זוכר שהביאו לי מתנה, משאית גדולה מפלסטיק. צעצוע תוצרת הארץ. שמחתי וכרעתי מיד כדי לשחק אבל גלגלי המשאית לא התגלגלו. היא נשברה. הסתכלתי על אבא שלי ואמרתי לו, אבא, ישראל זה חרא (התכוונתי לתוצרת ישראל). תוך שניה חטפתי סטירה והוא הדביק אותי לקיר וצעק: "חרא כמוך לא יגיד על ארץ ישראל חרא. אנחנו נלחמנו בשביל המדינה הזאת".

ואמא?
אמא שלי, שרה, הגיעה מרומניה. ידוע לי שנולדה בהודו. אני מנסה בשנים האחרונות להתחקות אחרי עבר המשפחה שלה. באזור שגדלה בו ברומניה היתה מובלעת שבה היהודים לא נפגעו. כשהייתה בצבא, בנח"ל, ושירתה ביוטבתה, חברה הכירה לה את אבא שלי. אמא עבדה 24 שעות ביממה. במה לא? היא תפרה, היא סרגה המון. היתה לה חנות למכשירי כתיבה, אחר כך עבדה גם בעסקים שאני פתחתי.

אתה דומה לה?
אני חושב שהיא השפיעה עלי הרבה, אם כי בחזות שלי דמיתי מאד לאבא וגם רציתי לדמות לו בילדות. אבל מבחינות רבות אני דומה לאמא יותר. אני זוכר דברים קטנים. הגיון שהיה לה. אמא שלי לא משכילה, היא לא למדה. הייתי יורד עליה על שלא ידעה חילוק. כנראה שזה הפריע לי. אבל חכמת החיים שלה היתה עצומה, כמו מעיין של חכמה. קיבלתי ממנה את התחכום, היכולת לתקשר, במכירות. את הנהנתנות. למרות שאני לא נהנתן גדול. יחסית.

אתה זוכר עוד מישהו משמעותי בעברך?
הורי סידרו לי "אח בוגר", בחור יפהפה בעל אישיות גדולה, מבוגר ממני בארבע שנים והיה אמור ללמד אותי תנ"ך. במקום זאת לימד אותי "טירו", לימד אותי שח. הוא הקשיב לי. בניגוד לאבא שלי שאף פעם לא הקשיב. כן, אני חושב שהוא בעיקר הקשיב לי. הערצתי אותו ובזכותו הלכתי לצנחנים ל-202. קראו לו יהודה.

הוא נהרג?
הוא נחשב אחד הטובים. אבל אולי לא מצא את עצמו. התחתן צעיר מדי, עם מישהי שלא התאימה לו. התקשה למצוא עבודה. כשהייתי בצבא, קצין, מפק"צ בבה"ד 1, פגשתי אותו במקרה באחת החופשות. שכנעתי אותו להצטרף לקורס קצינים והוא אכן בא ובסיומו נשלח למודיעין. לאחר כמה שנים נהרג בדרום אפריקה בתאונת מטוס. יש אומרים שהיה בפעילות, יש כאלה שאומרים שסתם טייל. בתקופות קשות שלי במסלול, כשהיינו מגיעים לבסיס, הייתי הולך להסתכל בתמונה שלו בין תמונות בוגרי קורס מ"כים. אז היה עדיין בחיים. אמרתי לעצמי, יהודה עבר את זה, גם אני אעבור.

מה ראית בו?
גבר גבר, חייכן, יפה, בלורית.

הוא היה בעיניך הישראלי, דמות חיקוי. המודל המיטבי של מה שאבא שלך היה רוצה שיהיה ממך. הדימוי של סך כול הצפיות.
כן, רציתי להיות כמוהו.

ספר לי על השכונה שגדלת בה.
המשפחה שלי היתה בין ראשוני העיר. גרתי באחד הרחובות הראשונים, במספר 18 ברחוב הברוש בשכונה א' בקרית גת. לא היו כבישים, עוד לא נבנו מדרכות. אנחנו היינו באמצע. כל אלה מצד שמאל שלי עולים חדשים ממרוקו, כל אלה מצד ימין אשכנזים, חלוצים ועוזבי קיבוצים שהגיעו לעיר החדשה.

הייתי חוטף מכות מהמרוקאים. קראו לי רומני גנב. קראו ככה לכל האשכנזים. הייתי מאד קטן, נמוך כזה. אבל התחברתי איתם. ומצד שני היו הבתים של  האשכנזים. חברים לחיים מהשכונה ההיא, דני בסן (תיסלם), אהרל'ה בן אריה, פסל. מעניין שרק עכשיו אני חושב, אלו שנשארו חבריי גרו מצד ימין. בשכונה למדתי להסתדר עם כולם. לדבר בשפה עם כולם. לשרוד. לדעת לדבר, לדעת לתקשר עם כל אחד. הקרית גת הזה, המקום שבו גרנו, פתח לי את השער לכל הכיוונים גם מבחינת יחסים עם אנשים וגם מבחינת החיים עצמם, לדעת שהכול אפשרי.

ואיך היה בתיכון, איך הלך לך?
על הפנים. אני היום אוטודידקט. אני כותב ב"מסע אחר", ערכתי עיתונים, אני איש ספר וקורא מגוון גדול של של ספרות ומחזות. אני מנחה בערבי קריאה ואת ההשכלה הזאת רכשתי אחרי התיכון.

בכיתה ט' שלחתי את עצמי לפנימייה צבאית בגימנסיה הרצליה. ניגשתי למבדקים ביוזמה שלי. אולי רציתי לצאת מהבית. מאד פיתה אותי להיות עם מדים. היה מיון רצחני; מתוך אלף מועמדים בשנה קיבלו שמונים. לפנימייה היה מוניטין, רק יחידי סגולה יכולים להתקבל. אני היחיד מקרית גת שהתקבל באותה שנה. היה לי נורא קשה. מלא רגשי נחיתות. הייתי קטנצ'יק, רציתי להיות מקובל. 

אבל המצב השתנה כי בפנימיה הצבאית, כל שלושה חודשים היו עושים מבחן סוציומטרי. אחד מהמפקדים זרק ברשלנות את תוצאות המבחנים לפח ומישהו מהתלמידים מצא אותם באחת הפעמים שנשארנו שבת. אני זוכר את התמונה הזאת בבהירות גדולה, עמדתי בצד מבוהל, אבל כשהתחילו לקרוא בקול רם את התוצאות, התחוור לי שהייתי אחד המקובלים ביותר. התקרבתי והתקרבתי ופרצתי בבכי. לא ידעתי שאתם אוהבים אותי. עמדנו שם חבוקים. לאחר מכן תפסתי יותר ביטחון ויותר אומץ אבל לא סיימתי את הפנימיה הצבאית.

הנה, פה פתאום גילית את הקסם האישי שלך. לא ידעת שיש לך את התכונה הזאת ומאז התחלת להכיר בה.
אני חושב שידעתי קודם, באופן מסוים, את יכולות התקשורת שלי, אבל בחבורה ההיא שכולה אליטה, צפונים, בני עשירים, בני משפחות בעלי אמצעים בפנימייה שנחשבת ויוקרתית, הרגשתי כאילו אני זנב לאריות.

עד כמה בבחירות שלנו אתה חושב שאנחנו מתעצבים על ידי האחרים?
אני עבד למה שחושבים עלי. אני עבד של הפידבקים החיוביים. לדברים הרעים אני לא מקשיב. את יודעת מה, בשליליים אני מאתגר את עצמי והולך דווקא, כי הרבה פעמים ריפו את ידי ואמרו לי אתה לא מתאים לדבר זה או אחר, והלכתי והוכחתי. גם כל הפנימיה הצבאית הזאת היא בדיחה אחת גדולה. אני לא מיליטריסטי. זה היה כאילו להוכיח לעצמי ולאחרים שאני מסוגל. לא מעבר לזה. כך גם כשהלכתי לקורס קצינים, מאוחר יותר. אולי בגדול – סבלתי. אבל הייתי מפקד.

דלת שלישית: המסלול

מה הביא אותך לצנחנים?
אני אשקר אם אגיד שמה שהביא אותי לצנחנים היו ערכים שהבאתי מהבית. היו בכיתה ויכוחים. למשל, החבר שלי אהרל'ה, שאמר, אני הולך לנח"ל, לגדל ירקות, לא להילחם באף אחד. ואני? הייתי מורעל, לא הייתי עוצר לחיילים טרמפיסטים שלא היו להם נעליים קרביות. אבל לא בגלל אהבת המולדת הלכתי לצנחנים. אני חושב שהניע אותי משהו יותר אישי. להיראות טוב בעיני אחרים.

ומצד שני, יש לזה גם צד שני, לא?
אם לא הייתי עושה משהו משמעותי הייתי סובל. ברור שהסטירה שאבא נתן לי אז תרמה את שלה. כאילו אמר לי, רגע, יש לנו כאן מדינה. וכן, כל אחד מאיתנו היה מוכן למות, כי זה מה שהכניסו לנו לראש. זה מה שעשינו שם. היום העמדות שלי אחרות. הן השתנו גם במהלך הצבא ואני שמח שלא יצא לי להיות באף מלחמה. לא הייתי עד לשום מוות, לשום פציעה. לא ראיתי דם. יכול להיות שאם הייתי נתקל במראות קשים היית מראיינת אותי היום באיזה בית חולים. היה לי מזל גדול.

ספר לי בקצרה את הכרונולוגיה שלך בצבא.
אחרי 14 חודש מסלול, נשארתי בגדוד כמ"כ להדריך – חמישה חודשים – את פלוגת מאי 1975. משם לקורס קצינים, ובסיומו נשארתי כמפק"צ בבה"ד 1. לקראת סוף הצבא נעשיתי קמב"צ בסיירת גמלים. המפקד היה סא"ל, שכן שלנו מקרית גת. זאת היתה בקשה שלי בשלב שהבנתי שאני לא כל כך חבר עם הצבא.

את הסיפור על הסיירת-גמלים נשמור לסוף כי הוא מדליק, אבל חייבת לברר קודם, אני מכירה אותך כל השנים ויודעת כמה אתה זוכר וחי את האירועים בצבא. וכשאני שומעת עכשיו את הדיבור שלך בא לי להגיד, אל תעבוד עלי. אף אחד בפלוגה לא היה מאמין לך.
הם יודעים. אהבתי את החברים אבל שנאתי את הצבא, לא אוהב את הנשק, לא אוהב את הלילה. לא אהבתי לחזור מהבית לצבא. הייתי מת. כמה פעמים עבדתי על קניג המ"מ שייתן לי כבר שבת.

אז מה "המסלול", החוויה הצבאית הזאת, היתה עבורך? איך היא הופיעה אחריו, איך כל מה שעשית קשור?
הצבא קשור לכל החיים שלי. במשך עשר שנים הרציתי על "הכנה מנטלית לצבא" בתכנית "אתגר". יש הרבה קצינים קרביים לשעבר, אך הם פנו אלי דווקא כשחקן כי לא הצליחו לתפוס את התלמידים. הופעתי מול תלמידי כיתות י"ב בעשרות בתי ספר; למדתי את הרציונל וגם הוספתי משלי. וכשהייתי שומע את התשובות שלהם עם הנופך הלאומי, הייתי אומר להם, בבל"ת. אני יכול להבין את זה, גם אני הייתי שם, אבל אלו שטויות, אנחנו עושים את זה הרבה בשביל עצמנו, ואני יכול להרגיע אתכם, אתם הולכים לקבל מהצבא עוד הרבה יותר ממה שאתם נותנים לצבא. ואני יכול להגיד לכם, בהתרגשות גדולה, אני קיבלתי מהצבא הרבה יותר ממה שנתתי לו.

מה קיבלת?
הכנה לחיים. עד היום, ואני כבר בן 65. כשנכנס לקשיים, בא הקול הקטן הזה שאומר לי, קטן עלי. לעומת מה שאני עברתי שם, קטן עלי. מסע כומתה, מסע תגיות, מסעות אלונקה. טרטורים. את יודעת מה שעשו לי בטרטורים? אילו השפלות? אבל לא חוויתי השפלה. בגלל זה אי אפשר להשפיל אותי היום. הכינו אותי להכול. 

מה שאתה אומר, שזאת אולי הדרך הטובה ביותר להתכונן לחיים? מה עושות בנות שלא עוברות את ההשפלה הזאת, את פירוק הזהות שעברתם בטירונות ובטרטורים? ושנית, מה עושה צעיר בחו"ל, שלא עובר את הצבא? או שיש פה משהו של איזו גבריות ישראלית, שבכולכם צריך שיהיה הגרעין של החספוס הצבאי?
לא כל אחד. את שאלת אותי, זאת התשובה שלי. זאת דוגמה לרפלקסיה לדברים החשובים. כשאמרתי לעצמי שאני אגמור את המסע ויותר מזה לא חשוב כלום, עברתי תהליך אדיר. כשרודה הרס"פ טרטר אותי עד לראש הגבעה בסנור, בטירונות, הלוך וחזור ואני המשכתי לחייך, משהו בתוכי התחשל. כל פעם שקשה לי אני ממשיך לחייך. אני לא נשבר. אני לא הולך הביתה. לא רוצה להתאבד. לא רוצה להתאבד! אני רוצה להמשיך לחיות וטוב. אני אעבור את המשבר הזה.

בעניין הטרטורים יש עניין נוסף של מאבק בין שני גברים, אני, הטירון, אומר למפקד, אתה מנסה להקטין אותי אבל אני לא מוקטן מזה. כשאני מחייך אני נשאר גבר?
כן, אבל זה לא רק מאבק על גבריות. הנה עכשיו כשהגיעה הקורונה, אני מסתכל על הרבה אנשים ורוצה לשאול, מה כל כך קשה לכם? מה קשה? וזה לא שאני לא מודע להשלכות הכלכליות, נהפוך הוא, על בשרי אני יודע אותן היטב. אבל דווקא בגלל זה, נוסע לטייל, פוגש אנשים, כותב ספר. אני אומר, וואללה, אלו דברים שקיבלתי בצבא.

הצבא הוא מצב קיצון שהכריח אותך למצוא משמעות.
כן – אין ברירה. לעבור קושי ולהמשיך הלאה ולעבור קושי נוסף ולהמשיך. שם גיליתי את האפשרות לדחוף מישהו לפני, דווקא כשקשה לי. ופתאום נעשה יותר קל. כשקשה לי אני הולך לעזור עכשיו למישהו ויותר קל גם לי.

ופתאום נעשה יותר קל. כשקשה לי אני הולך לעזור עכשיו למישהו ויותר קל גם לי.

הצבא חינך אותי להתנדבות. וההתנדבות שלי נטמעה אצלי במשפחה ועברה לילדים. יש לי ילדים מדהימים. שלושתם. הם לא נעשו כך באופן סתמי, היתה רוח מסוימת שנכחה בחינוך שלהם. כי אם לא הייתי בצבא לא היתה לי את הרוח הזאת ולא הייתי מעביר הלאה.

כשאתה מדבר על הרוח, הכוונה היא: אני פרט שהוא חלק בחברה ואני מחויב לחברה הזאת? זאת הרוח?
לקהילה. כן. אני זוכר את המפקד שעצר את כל הפלוגה והרים נייר מסטיק ושאל מי זרק את זה? גם אני הייתי כך כמפקד. אני נאמן ניקיון. ביכולתי לחלק דוחות. זה לא הניקיון של הלכלוך הקונקרטי, אלא הניקיון של הכול, של השותפות, של האכפתיות.

השקעת משך השנים.
בטח, השקעתי בהם. גם בבילויים וגם בחינוך לערכים. צנחתי עם הבן שלי שבע פעמים. גם כשהיה חייל, אחר כך כשהוא היה קצין. וכל פעם התגייסתי למילואים כדי לעשות את זה.

עכשיו הגיע הזמן לספר על הדבר המטורף של קמב"צ סיירת הגמלים.
זה היה בסיני ליד ימת ברדוויל. שם הייתי מלך, מלך אמיתי. שם הבנתי את המשמעות האמיתית של קמב"צ – קם בצהריים. כמו בסרט מאש, או במילכוד 22. תקשיבי טוב, אנחנו במדבר, יש לי גמל שהוא שלי, רק אני רוכב עליו. יש לי ג'יפ. הוא שלי, רק שלי, ויש לי מסוק. הייתי, אני מזכיר לך, סגן בן 21. קם בבוקר, מתקשר לפקידה, אומר לה תגידי לבועז שאני רוצה לעשות טיסה קצרה מעל הגבול. זאת שולחת הודעה לטייס, הקמב"צ קורא לך. הוא מגיע ואנחנו רודפים אחרי שחפים. ימת ברדוויל. חופים מדהימים, ים וחול, הכי בתוליים שיש. ושם היתה לי כבר חברה, ענתי, שהתחתנתי איתה. הכרתי אותה בדיוק כשעברתי מתפקיד לתפקיד. תשעה חודשים הייתי שם וחודש לפני השחרור התחתנו וכשהשתחררתי הפכתי להיות זבן בחנות.

דלת רביעית: משפחה

אם הייתי אומרת לך, תביים תמונה של המשפחה שלך היום, תעשה לי ציור, מה היית מצייר? מי במרכז?
קל לי לענות על השאלה הזו. אני רואה את התמונה הזו בכל ערב שבת כשאני מדליק את הנרות. אני עוצם את עיניי ומתפלל בקול לשלומם ובריאותם של יקיריי. אני מתחיל במרכז ואט אט אני מתפרס לצדדים. אני רואה את רועי, יעל ורותם, שלושת ילדי, כשלצידם בת ובני זוגם ואליהם צמודים חמשת נכדיי: נועם, עומר, יונתן, עלמה ומאיה, ואת אבא שלי ואת אחותי עם בעלה וילדיה ונכדיה ואז משפחות כלתי וחתניי, ולתמונה מצטרפים החברים הטובים שלי ככל שהפריים יכול להכיל. הם אפילו לא יודעים שאני נפגש איתם מידי שישי. עם הזמן אני מחליף לעדשות רחבות יותר ומגדיל את הפריים.

בהתחלה זה היה אחרת, בהתחלה גם ענת היתה.
כן. עם ענת הייתי יחד 28 שנה. התחתנו מתוך אהבה. אני הייתי בן 21, חודש לפני השחרור מהקבע וענת בת 19, חיילת. היינו תמימים וחשבנו שאנחנו יודעים הכול. למעשה למדנו תוך כדי תנועה.

התחלנו את חיינו המשותפים בדירה בנווה מונסון. אחרי שנתיים עברנו לכפר אז"ר. כשרועי היה בן חמש, דקה לפני שיתחיל בית ספר, החלטנו לעזוב הכול ולצאת לטיול גדול. חרשנו את ארה"ב לאורכה ולרוחבה במשך חצי שנה, שלושתנו, רועי ענת ואני. בשנת 1985 נולדה יעל, אחות לרועי וב-89 נולדה רותם, בת הזקונים. היום שלושתם נשואים.

מתי הרגשת שזהו זה, שזה נגמר?
לא היה רגע מסוים, זה היה תהליך מתמשך. היום בפרספקטיבה של זמן יותר קל לי להבין. מכל הבחינות, לפחות למראית עין הכול נראה אז טוב. משפחה יפה ומוצלחת, מסודרים כלכלית וחיים ברמת חיים גבוהה, מקובלים, פעילים ומעורבים בקהילה. ההכרה שאני בכל זאת לא מאושר נעשתה ברורה ככל שגם גיליתי את המשחק. הבנתי ששם אני נהנה, לשם אני שמח להגיע. לשם אני שייך הרבה יותר מאשר למשרד, לעסקים, לבנקים ולחשבונות. לאט לאט הקדשתי יותר ויותר למשחק ופחות לעסקים. והיה לזה מחיר. היה ברור שיהיו השלכות על המצב הכלכלי. נוצר פער בתחומי העניין ובראיית הדברים עד שבשלב מסויים החלטנו לפרק את החבילה. 

כסף לא מעניין אותך?
ממש לא. כסף עבורי הוא אמצעי ולא המטרה. גדלתי בקרית גת בשנות השישים בבית לא פריוולגי אבל מעולם לא היה חסר לנו כלום. אני זוכר שאהבנו לאכול לחם עם חמאה ופעם כשהמצב הכלכלי נהיה קשה עברנו למרגרינה. אף אחד לא התלונן. היה בסדר. אז גם היום, אני חי היום מבלי להיות עסוק כמעט בכסף. נדמה לי שבגלל זה מתאפשר לי ליהנות מהחיים עם פחות הפרעות.

מהיום, תקשיבי טוב, מהיום שהתגרשתי, אני לא במינוס אף פעם. אני חי ואני חי טוב. יש לי אוטו. אני גר במקום נחמד מאד. אני נוסע לחו"ל כמעט כל שנה. אמנם בקומבינות – מה זאת אומרת? אני כותב ל"מסע אחר", אז שולחים אותי. אני עושה סקי. הדרכתי סקי הרבה שנים ומתאפשר לי לעשות באמצעות זה בארטרים. אני לא עשיר, גם לא הייתי עשיר. לא נוסע בב.מ.וו, אני נוסע בפיאט, אני גר בחדר וחצי. אני יודע איפה כל דבר נמצא בעוד שבעבר לא ידעתי מה יש לי, מה אין לי. אגיד כך: יש לי פחות חמאה אבל אני שמח בחלקי.

יש משהו מאד מעניין אצלך. מתח הדוק בין המשחק גם מבחינת החופש לראות את החיים כמשחק וגם משחק כמקצוע ובין צורך נואש פנימי להיות מה שאתה קורא, אמיתי. אתה לא רואה ניגודיות?
לא. אני תמיד הערצתי מולטי טלנטים – דמויות היסטוריות שהיו בעלי מניפה של כישורים. ההפך מאבא שלי שכל החיים שלו נשאר יציב. כל יום שישי גוזר ממדור דרושים אבל תקוע באותו מקום. אולי לקחתי את מסלול חייו כאזהרה. תמיד רציתי לעשות דברים מגוונים, אני נהנה להיות לא רגיל, לא קונבנציונלי. המטרה היא לא להיראות מיוחד אלא להצליח לממש את מה שאני אוהב. לא כל אחד מצליח. מצד שני, אני לא בטוח שאני לגמרי אני. אני חושב שאני עדיין משקר הרבה. לעצמי. אבל הרבה פחות. אני משתדל.

אתה מרגיש שעוד לא מצאת את נקודת האמת שלך?
לא בטוח. לא בטוח. במעט מאד דברים בחיים שלי הייתי בטוח. בשנה האחרונה, אולי בקורונה, התחלתי לחשוב על שינוי נוסף. אני עוד לא בסוף הדרך, המשחק כבר לא תכלית חיים עבורי כפי שהיה. אוכל לחשוב על עוד דברים.

---

• שאול קניג, המ"מ של מחלקה 2, נפטר מסרטן בשנת 2018
• כרמל רודה, היה הרס"פ כל תקופת המסלול. גר בקריית שמונה.