שמעון בן יצחק
הבית של שמעון בקצה סמטה שיוצאת מכביש ראשי. עד שמגיעים לסופה של הסמטה עוברים בין בתים חד- קומתיים משופצים באדריכלות עכשווית, גינות נחמדות והרבה כלבים וזוגות אופניים. ואז, נכנסים לתפאורה שונה ומפתיעה. מול הבית של משפחת בן יצחק, מתרחש מעבר כמו בין חללים באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס; בית עץ אמריקאי ירוק גבה קומה ובחזיתו רחבה גדולה, זרוקה מעט, בנוחיות שלומפרית שאיננה אופיינית לסביבה אורבנית. ולפתע נשמעות מירכתי החצר, ממש מעבר לגדר של צמחיה גבוהה, באמצע העיר, געיית פרות וריח רפת באוויר.
מזה ארבע עשרה שנים, מאז שבאו לגור כאן בעיר שמונה 40,000 תושבים, הפרות האלו הן השכנות של שמעון והגר אשתו. "אנחנו כבר התרגלנו לחיות בתוך הרומנטיקה הזאת", הוא אומר. השיחה שלנו מתנהלת לפנות ערב, בשעות הדמדומים. אי אפשר קודם כיוון שבחודשים האחרונים הוא חוזר הביתה בבוקר מוקדם, וחייב לישון לאחר שעבד בשעות הלילה המאוחרות בשער אפריים, ברמי"ם (רשות המעברים היבשתיים), בנקודת המעבר לפלסטינים שנזקקים לאישורי עבודה יומיים בישראל.
מה אתה עושה שם?
אני נמצא בנקודת הצגת תעודות הזהות, מעין "ביקורת דרכונים" לאלו שמגיעים לעבודה בארץ. זה השלב האחרון שעובר כל אחד מהם לאחר כל תהליך הבידוק הביטחוני. אנחנו מוודאים התאמה בין תעודת הזהות לפני האדם שעומד מולנו. למעשה יש כבר אוטומציה של הזיהוי והדלתות נפתחות מעצמן. תפקידנו להשגיח שאין התפלחויות ומצד שני לסייע ככל האפשר בעת תקלות טכניות שמונעות מעבר גם אם האדם כשיר. בודק מטעמנו מפעיל שיקול דעת ויכול להפנות את האיש במעבר ידני.
אני מנסה לשוות אותך בדמיוני שם. עזור לי.
הנטייה היא לתת את השירות הטוב והיעיל ביותר והמחייך, אנשים שרובם הגדול יוצא כל בוקר להתפרנס, כך שלפחות ייצאו מהתהליך הבירוקרטי והבלתי נמנע לעבודה בישראל עם הרגשה טובה וחיובית.
איך הגעת לזה בכלל?
בימי הקורונה הראשונים הייתה לי עבודה אחרת, עבדתי כנציג של חברת מוצרי ברזל לבנייה במפעל ברזל בטירה. המפעל ייצר את המוצרים עבור החברה ואני ניהלתי את העניינים מטעמה, אך לאחר זמן קצר, הוצאתי לחל"ת ולאחר מכן פוטרתי. לא פשוט למצוא עבודה כעת, במיוחד בגילי שקרוב לגיל הפרישה. אבל המשכתי לחפש ומצאתי את העבודה הזאת דרך חבר טוב שלי, חבר מהסדיר. מבחינתי זו משרה שנותנת לי זמן כדי למצוא עבודה נוספת.
בכל הקריירה המקצועית שלך עשית דברים שונים ומשונים, אפשר לומר שהקדמת את הדור שלנו ונכנסת לדור ה-Y, כל כמה שנים החלפת עבודה.
המוטו שלי בבחירות המקצועיות היה לאתר תפקיד מעניין, להגיע לשיא המיצוי ולהמשיך הלאה. המשרה הראשונה שלי הייתה בקריה, כראש מדור אמל"ח קל בתחום מחקר ופיתוח (מו"פ). לאחר מספר שנים החלטתי לסיים את תפקידי והציעו לי לעבור למחלקה מסווגת מאד. רק כדי לסבר את האוזן, בראש מחלקה היו ממנים בדרך כלל אדם בדרגת אל"מ, בתמורה הייתי צריך לחתום שלוש שנים נוספות ולא הסכמתי. קמתי והלכתי כשאין לי משהו בכיס.
דלת ראשונה: החוצה
גם למשרה הראשונה שלו בקריה הגיע בגיל מבוגר יחסית, נושק לשלושים, כי כמה שנים קודם, בינואר 1983, כשהוא בן 27 לאחר תקופת הארכה כיוון שחתם על קצונה, ורק לאחר שגויס (ונפצע) במלחמת לבנון ורק כשסיים ארבע שנות לימודי הנדסת מכונות בטכניון, קנה כרטיס חד-כיווני לטיול ארוך בדרום אמריקה.
היית למעשה בין ראשוני התרמילאים לדרום אמריקה. שנה וחצי זה זמן רב. בוא נתחיל עם ההחלטה על הנסיעה, למה קנית כרטיס חד-כיווני?
לא רציתי לקבוע מראש מתי לחזור. רציתי חופש אחרי הרבה שנים שבהן עברתי דרך מסגרות מגבילות, החל בגן וכלה בטכניון. רציתי לחוות את החופש בהתגלמותו, לקום ביקיצה טבעית ולהמשיך את הבוקר על פי מה שאני רוצה ומתכנן, ולפעמים נותן לאירועים לקרות מבלי לתכנן, לעשות דברים מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
יצאתי לדרום אמריקה להתנקות מהרבה חוויות, בין השאר מחוויות מלחמת לבנון. טיילתי קרוב לשנה וחצי ברצף עם תרמיל גדול על הגב, נע מבוגוטה (קולומביה) בצפון ועד אושואיה (ארגנטינה) בדרום. עברתי מגוון גדול מאוד של נופים, בחלקם עוצרי נשימה, עמדתי מול עוצמת הטבע בהתגלמותה כמו מפלי האיגואסו, שהשאירו עליי רושם עצום. וגם נפגשתי עם מגוון גדול של אנשים מקומיים ומטיילים מארצות שונות.
ספר עוד על הטיול.
אספר על שלושה ימים אינטנסיביים באקוודור באזור ירוק ופסטורלי שנקרא בניוס. כל יום משלושת הימים הכיל דרמה משלו.
סיפור ראשון: הבריכה המסתובבת.
בוקר אחד יצאתי לבדי למקום שכונה המפל או הבריכה המסתובבת. ההמלצות היו עוברות בין המטיילים הישראלים דרך "ספר מטיילים", מחברות שאפשר היה למצוא אותן בקונסוליות הישראליות או במועדונים יהודיים שנהגו לארח את המוצ'ילרים הישראליים.
נשאתי על הגב תרמיל קטן ועל הצוואר תליתי מצלמה וכבר ידעתי מעט ספרדית והייתי נוהג לעצור ולשוחח עם המקומיים. אני זוכר שפגשתי בחור מבוגר וחביב שקטף פרחים בשולי גשר בסמוך לירידה למפל. נפרדנו והמשכתי בשביל צר ופתלתל אל המפל. בדרך שוב עצרתי לשיחה נוספת, הפעם עם שלושה נערים בגיל הנעורים. לבסוף הגעתי למפל עצמו. התיישבתי מול אשד המים הנופלים, מוקסם מהכמות ומעוצמת נפילת המים שיצרה תנועה סיבובית של המים בבריכה, תנועה שהקנתה למקום את שמה, הבריכה המסתובבת. ומרגע זה, התחיל גם הסיפור של היום הזה להסתובב.
כמו שנעמדתי, הרכבתי את התרמיל על כתפיי, סידרתי את המצלמה על עורפי ועליתי לכיוון השביל, הבחנתי בנער שמגיח מבעד לשיחים הסמוכים. החלפנו כמה דברים ופנינו ללכת יחד. לאחר מרחק קצר ראיתי נער נוסף ואז עוד אחד, זיהיתי בהם את הנערים שפגשתי קודם והיה ברור שהכוונות שלהם חשודות. מדי פעם סובבתי את הראש לאחור, הנער הראשון טיפס בשביל במרחק קצר ממני ומאחוריו, במרחק מסוים ממנו, השניים האחרים. זירזתי את ההליכה שלי בעלייה, ואז, מבלי שאשמע חריקת צעדים או משהו, הרגשתי שהוא מתנפל עליי מאחור ומתחיל לחנוק אותי. בשניות הראשונות הייתי בהלם, אבל מיד לאחר הבהלה הראשונית התעשתי והצלחתי לנער אותו ממני ולהפיל אותו כשגבו על הקרקע ואני מעליו אך ידיו עדיין תופסות את הצוואר שלי וחונקות אותי. שני הנערים האחרים הצטרפו וניסו לעזור לו אבל הם לא הצליחו, אני השתוללתי ובעטתי. שמעתי שהנער מתחתיי אומר להם להביא סכין, אם במטרה לפגוע בי או רק לחתוך את רצועת המצלמה ולנתק אותה מצווארי. הסכנה הביאה אנרגיה מחודשת, הצלחתי להשתחרר מהחניקה של הנער, דילגתי אחורה למרחק בטוח מהם, בדקתי את עצמי וגיליתי שכל הציוד עליי ויותר מזה, תוך כדי המאבק הצלחתי להפשיט מאחד הנערים את מעילו. לא הייתה יציאה אחרת מהמפל אלא דרך אותו שביל פתלתל. הם היו מעליי אך כנראה נבהלו מההתנגדות שלי והמשיכו בדרכם למעלה. אנשים נוספים לא עברו עוד במקום הפסטורלי הזה והשעה הייתה שעת אחר צהריים. חיכיתי מעט, ואז הצטיידתי בכמה אבנים והתחלתי לעלות באיטיות, עקב אחר אגודל, חששתי שיארבו לי, ולכן כל כמה מטרים עצרתי, צפיתי סביבי והמשכתי. יצאתי לבסוף מהאתר היפה, שסובב אותי קצת, קצת חבול אך שלם.
סיפור שני: מחלת גבהים.
יום לאחר מכן הצטרפתי לקבוצה שיצאה לטיול רגלי לטונגורהואה, הר געש כבוי בגובה של כ-5000 מ'. בקבוצה היו גרמנים, זוג אוסטרלים ושני ישראלים. הטיול אמור לארוך יומיים, כאשר ביום הראשון מטפסים ולנים ברפוכיו, בית מחסה למטיילים. הרפוכיו היה במרחק של קילומטר וחצי מהפסגה והכוונה הייתה לקום למחרת באור ראשון ולהתחיל לטפס כדי להצליח להתרשם מהנוף בפסגה לפני שערפילי הצהריים יורדים ומעכירים את הראות. אל תחילת מסלול הטיפוס הגענו לפי ההנחיות בספר המטיילים, עם רכב מקומי שמוביל חלב. הטיפוס היה במתווה ברור של השביל וכל אחד הלך בקצב שלו. אחד הגרמנים ואני הגענו ראשונים לרפוכיו וכעבור כחצי שעה הצטרפו היתר. אך זמן ארוך יותר עבר עד שהגיע הזוג האוסטרלי וכמו שהשניים הגיעו, הגבר קרס מפרכס, חיפש אוויר נואשות וחרחר בשריקות ובקולות מוזרים. גם כשהורדנו את הציוד ממנו וניסינו לעסות את החזה, התופעה המשיכה והבנו שזאת מחלת גבהים וצריך להוריד אותו מהר ככל האפשר. העמסנו את האוסטרלי על הכתפיים כמו בסחיבת אלונקה רק ללא האלונקה עצמה – שתי ידיו על כתפי המובילים ושתי רגליו על כתפי הצועדים מאחור. למרות המסלול הצר והמשא הכבד, ירדנו במהירות וכבר לאחר מאה המטר הראשונים הוא הראה ניצוצות של שיפור והמגמה המשיכה עד שחזר לנשום, בכבדות אמנם, אך בצורה עצמאית. כשהיינו בטוחים שהוא בסדר, הרשינו לעצמינו לחייך. הזדמן למקום מקומי בדרכו למטה, והוא לקח את זוג האוסטרלים איתו.
סיפור שלישי: הנעליים.
חמשתנו חזרנו לרפוכיו להמשך הטיול. קמנו מוקדם בבוקר, אך הקדימה אותנו קבוצה גדולה של אקוודוריאנים. בגלל גודל הקבוצה ותנאי הראות הקשים, כדי לא לאבד אנשים הם קשרו עצמם זה לזה. אנו יצאנו לדרך כשעה אחריהם, עדיין חבולים מעט מהקשיים של היום הקודם. יתר על כן, הישראלי הנוסף היה נעול נעליים חצאיות שאינן מתאימות להליכה בשטח ובוודאי לא לטיפוס במסלול מושלג. עד גובה 4,500 היה שביל ברור. מגובה זה החל השלג מכסה את המדרונות. אמנם מידת הקור לא הייתה אחידה, ממדרונות ההר נשבו מדי פעם זרמי אוויר חם יותר, אך אז התחלנו את ההליכה בשלג. השלג נעשה יותר ויותר עמוק והקשה להתקדם. חברי הישראלי אמר לי שהוא לא יכול להמשיך. הצעתי לו שיחזור לגובה ההר שבו היו הפתחים ממדרונות ההר שהזרימו אויר חם, והסכמנו שיחכה שם עד שנאסוף אותו בדרך חזרה, או שיצטרף לאקוודוריאנים שיצאו לפנינו, בדרכם חזרה. נפרדנו, המשכתי לטפס עם האחרים וככל שעלינו הראות נעשתה גרועה והשלג עמוק יותר וההליכה קשה. הגענו לפסגה לאחר זמן רב. הפסגה הייתה חשופה. היה מאכזב, כי לא ראינו כלום מהנוף סביב, בקושי הבחנו בעצמים ממטרים ספורים. ובכל זאת נעמדנו ב"מטרה", תקענו מקל והצטלמנו. בדרך חזרה צעדנו בעקבות שהטבענו בשלג בזמן העלייה, אך בנקודה שבה סיכמתי לפגוש את הבחור הישראלי לא היה אף אחד. קיוויתי שפגש את המקומיים וירד איתם לרפוכיו, אך גם ברפוכיו הוא לא היה, וגרוע מזה, אנשי הקבוצה האקוודוריאנית טענו שלא פגשו אותו. סביב בית המחסה שרר ערפל כבד שכיסה את האזור. לא היה טעם לצאת לחיפושים, צעקנו את שמו מתוך תקווה שאם ישמע ידע ללכת אחרי הקול או לצעוק בחזרה. אף אחד לא צעק במענה. היתה שעת צהריים, החלטתי להישאר במחסה הרפוכיו ואחד הבחורים הגרמנים נשאר איתי. ביקשתי מאלו שירדו שיודיעו במשטרה על הבחור הנעדר. שיערתי שלאחר זמן כלשהו החליט לחזור לבד, ואז איבד את הדרך. זכרתי שהיה מצויד בשק שינה, כך שקיוויתי שאם יצטרך להעביר את הלילה בחוץ בקור, לפחות יהיה לו שק שינה להתכרבל. עד רדת החשיכה עוד ניסיתי לסרוק את השטח ולקרוא לו, בלילה ישנתי שינה טרופה בגלל דאגה לחייו. למחרת בבוקר הגיעה לרפוכיו קבוצת מטיילים. אחד הבחורים שאל לשמי ומסר דרישת שלום מהבחור הישראלי. מסתבר שהוא הצליח לזהות את הכפר מרחוק וניתב את דרכו לבדו לשם בשלום. ירדנו בשמחה ובהקלה גדולה לכפר. בערב נפגשנו עם הזוג האוסטרלי שהזמין את כולנו לארוחה במסעדה. יום אחרי כן סגרתי עוד ארוחת בשר טובה עם הבחור הישראלי.
בכל יום התמודדתם עם סכנת חיים. זה הקסם של הטיול – הסכנה?
במהות לא חיפשתי לסכן את עצמי בטיול כלל. הספיקה לי מלחמת לבנון הראשונה שחוויתי כמה חודשים קודם. גם נפצעתי במלחמה. כדור עבר את הזרוע שלי סמוך לכתף: נכנס מצד אחד ויצא מצד שני. כיוון שנפצעתי קל, גויסתי במסגרת גיוס החטיבה הצפונית לקראת הכניסה לביירות בשנת 1982. לאימונים המוקדמים בבתים רבי-קומות באתי עם תחבושות אבל פיזית הייתי בסדר. התאמנו בטיפוס מהיר. אבל אז, כזכור, בוטלה תכנית הכניסה בעקבות גירוש המנהיגות הפלסטינית לתוניס. חזרתי לטכניון לאחר הגיוס השני כדי לסיים את כל החובות להשלמת התואר וכשכל חבריי ללימודים הלכו לחפש עבודה, אני הלכתי לסוכנות טיולים כדי לחפש כרטיס לדרום אמריקה.
אתה נראה ילד טוב ירושלים, אבל תכלס הסיפור שלך לא דומה לשום דבר אחר.
הצורך בחופש יכול לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים. ביכולת לעבור ממקום למקום או בעניין ובמשמעות שיש לך מהעשייה שלך, אבל לתובנה השנייה הגעתי רק בגיל מאוחר. במרבית הקריירה שלי, כשמקום העבודה לא איתגר אותי, קמתי והלכתי. אני לא איש של מהפכות אבל מצד שני אני הכי נון-קונפורמיסט. לא קיבלתי החלטות בכוונה לבעוט במוסכמות ובממסד אבל ההתנהלות שלי הייתה כזאת שכן בעטה בנורמות המקובלות; בגיל שמקובל בו להתחתן, להביא ילדים, לעבוד במה שרכשת בו תואר, לא להחליף עבודה אם לא מצאת עבודה אחרת תחילה. לא לנסוע לדרום אמריקה לאחר שסיימת את התואר בטכניון.
יצאתי לדרום אמריקה כי רציתי לקום בבוקר, לקום כי העיניים נפקחו. אני חרד לחופש והגדרתי לעצמי את מה שאני חושב על מהות החופש. הרגשתי שאני רוצה לנסח את המסלול שלי בעצמי ובאחריותי, לחוות את החופש ולשלוט בו, לא נותן לו להתפרע.
מה עשית אחרי הטיול?
תל אביב. הייתי 18 שנים בעיר ללא הפסקה לאחר שחזרתי מהטיול בדרום אמריקה ועד שהתחתנתי בגיל 47 ועזבתי אותה.
כמה שהטיול לדרום אמריקה נחשב בתקופה הזאת מעט פרוע, הרי התקופה שלך בתל אביב הייתה עוד שונה יותר מההתנהלות של רוב בני גילנו.
תל אביב הייתה עבורי גם היא סוג של חופש. לא היו לחצים של הסביבה לגבי חתונה, לא בלבלו לי את השכל. עשיתי מה שרציתי מבחינת מה שהעיר-ללא-הפסקה הציעה. היא הציעה המון ונתנה לי לבחור. תיאטרון, סרטים, הופעות, פאבים, ברים. אתה קם בחצות ויכול לרדת למטה לאכול. כל החיים שלי בתל אביב היו בין כיכר דיזנגוף לכיכר רבין. הייתי במקום הטוב.
מי היו חברים שלך?
חברים מדרום אמריקה, חברים של חברים וחברים שהכרתי וחברים מהיסודי. הייתי פתוח להכיר אנשים. ונשים. הייתי די פרפר עד שהכרתי את הגר והחלטתי שזהו, זה הזמן להקים משפחה ועזבנו את העיר.
דלת שניה: עמל
אמרת שהמשרה הראשונה שלך הייתה בצבא. בעצם חזרת להכי מסגרת שיש.
כן. העבודה הייתה כרוכה בהתגייסות מחדש. זה ממחיש את חופש ההחלטה שלקחתי על עצמי. להיות מחויב ללבוש מדים, אמנם מדי דקרון ולא דגמ"ח צבאי, אך היו שופטים אותי לפי פקודות שהמשטרה הצבאית הייתה מורידה מדי פעם. וזה לא הצבא הקרבי, אלא הקריה עם כל המשמעות שלה, לטוב או לרע. להיות כפוף למשמעת ביגוד עלה לי בכמה משפטים.
מה עושה ראש מדור בתחום המחקר בצה"ל בקריה?
את המשרה השגתי בזכות הרקע הצבאי שלי ובזכות היותי בוגר הנדסת מכונות. עבדתי בתוך גוף גדול במו"פ שפיתח אמצעים ותשתית. בראש המחלקה עמד תת אלוף יוסי בן חנן. כיוון שמדובר בפיתוח עתידי של הצבא, הגוף שייך למשרד הביטחון וגם לצה"ל וכך זה גוף צבאי שפועל בתוך מסגרת אזרחית.
בוא תרחיב כי נראה שתהליך העבודה יכול לשפוך אור על סוגיות שנמצאות כעת במרכז הדיון הציבורי, כמו נושא רכש הצוללות.
לקראת רכישה צבאית יש תהליך מוקפד. הפנייה למפתחים מקצועיים דרך משרד הביטחון שהוא גוף אזרחי של הצבא. התהליך הוא ארוך. הוא מתחיל בפתיחת מכרז, בפנייה למפתחים, להופעה בפני מנהלת הרכש שתצדיק ותנמק מדוע נבחרו מפתחים אלה ולא אחרים. צוות הבחירה כולל כמה נציגים מתחומים שונים, חיל החימוש, מפקדת הקצח"ר, מפקדת הגוף המבצעי ועוד מרכיבים. הרכבנו טבלת שקלול שלפי זה בחרנו את הפתרונות. על פי מה שאני קורא, בבחירת הצוללות נעקף כל התהליך הזה.
אתה מראה איך בונים אמינות במכרז ממשלתי. מלמטה. נוהל ברור ויציב בצבא.
נכון. יש סדר שנקבע כדי למנוע שחיתות. כיוון שהיה לי גם מנדט לרכוש סוגים שונים של כלי נשק לבחינה של צה"ל, פעם הבאתי תותח, פעם רובים מסוימים, רובה צלפים וכיוצא באלה. עבדתי עם היחידות המיוחדות, אני זוכר שיחות טלפון שהיו מגיעות אליי מאנשים בדרגות גבוהות מאד. פעם לאחר פנייה טלפונית אליי מתת אלוף ידוע, אמרתי לעצמי, איך אני, סרן, מושתן שכמוני, מחוזר על ידי קצינים בכירים. זאת הייתה האווירה ובתוכה הייתי צריך לנווט באופן ענייני ולא מוטה. היה מאד מעניין. זה היה הג'וב.
ובכל זאת היית שם רק ארבע שנים?
כן. כשהחלטתי שאני מסיים ב-1988 לאחר האינתיפאדה הראשונה החלו להתארגן בצה"ל למערכת אחרת של לוחמה והיה צורך לגייס כוח אדם נוסף. זימנו אותי לראיון, לחצו עליי ערכית, על תרומה למדינה. הזכרתי להם שמשך כל התקופה שהייתי במו"פ לא הפסקתי לשרת במילואים. זה היה המוטו שלי בהמשך, הגעתי לתפקיד מסוים, הגעתי לשיא, מיציתי, אני ממשיך הלאה.
לאן המשכת?
הצטרפתי לחבר יזם שהקים חברה ששלחה ידה בכמה כיוונים, החל בשירותי חנייה והמשך דרך שירותי הנחת כבלים. ניהלנו חניה בתל אביב ותשתית כבלים בבאר שבע. התפקיד שלי היה מיפוי אמצעי התשתית בבאר שבע ודיווח דמוגרפי. לאחר זמן הקמנו גם מרכז לתיירות מדברית במצפה רמון שנקרא "צל מדבר". המרכז נמצא שם עד היום, ממש בכניסה למצפה. בערב שבו עלינו על הקרקע, ערב סוכות, שחטנו גדי ליד האוהל. מבחינתו של חברי החלה תקופה חדשה, לאט לאט המתחם התרחב והחבר שלי זנח את כל העסק ועבר לגור במצפה.
ואתה לא.
אני אמרתי, מצפה רמון מקום יפה אבל אני לא רוצה לעזוב את תל אביב. בשנת 1990 השתלבתי בחברת שיווק קאופמן שהתמזגה מאוחר יותר בכלל שיווק ומסחר. הגעתי לשם לתפקיד של מנהל לגו דקטה. חברת לגו העולמית החלה לעבוד עם מערכת החינוך ולחבר את הכיף של הבנייה בלגו עם תהליך של למידה ויצירה.
עיסוק לגמרי אחר ממה שעשית קודם.
ברגע שהחלטתי שאני לא רוצה להיות מהנדס מכונות הייתי פתוח לכל דבר והמשכתי באותה רוח למצות את מיטב העניין והשכר ממקום מסוים ולהמשיך הלאה. בלגו דקטה היה מעניין בהחלט ומאתגר גם ברמת השיווק וגם ברמת התוכן. הייתי שם כשבע שנים ואז הרגשתי שאני מתחיל לדעוך.
מפה עברת לחברה רפואית.
לחברה קראו דין דיאגנוסטיקה – חברה למיכשור רפואי, לביצוע בדיקות של נוזלי גוף. הם עסקו גם בייבוא ובייצוג של מספר חברות בארץ. אני מוניתי להיות אחראי על תחום המטולוגיה, עבדתי מול קופות החולים השונות ובתי החולים בשיווק ובקנייה של מכשירים שהובאו מחו"ל. הייתי איש הקשר ופעלתי מול חברה צרפתית, הוריבה מדיקל. זה היה במעבר האלף. בשנת 2011 סיימתי לעבוד שם.
היית כבר באמצע שנות החמישים, כבר גבולי להשיג עבודה.
נכון, מצאתי את עצמי ללא עבודה. במשך שנה ישבתי בבית. שלחתי עשרות קורות חיים ולא חזרו אליי עד שהצלחתי ליצור קשר עם חברת סטארטאפ קטנה לציוד רפואי ולמכונות לטיפול בכאבי גב. פיתחנו ארבעה דורות של המוצר הזה. הגדרת התפקיד שלי הייתה מנהל התפעול, אך שלושתנו הוגדרנו כמנהלים ושלושתנו גם הפועלים השחורים. אבל כמו בהרבה חברות הזנק היינו תלויים במשקיעים, ובסופו של דבר, לאחר תלאות לא קטנות, החברה נסגרה בשל קושי בתזרים מזומנים.
בחופש שלקחת על עצמך היו סיכונים ובשנים האחרונות אתה משלם את המחיר של הסיכון הזה.
אין ספק. בחוכמה שבדיעבד, אני שואל את עצמי אם המסלול שבחרתי בטכניון היה טעות. לאחרונה, כשראיתי שאני לא מצליח למצוא עבודה, פניתי לכל מיני קורסים אינטרנטיים. הלכתי גם לשוק ההון.
שתי העבודות האחרונות שמצאת בשנה האחרונה הן די מאתגרות מבחינת האגו והביטחון העצמי, לא?
כן. לדוגמה, בחברה שעבדתי בה בתחילת ימי הקורונה, חברת לאו טק שמספקת מוצרי ברזל לאתרי בנייה עבדתי עם לקוחות, אללה יסטור, אבל לא הייתה לי בעיה. גם לא בעבודה הנוכחית שלי היום בתחנת המעבר. אני יודע להנמיך את האגו שלי.
אתה יודע להנמיך את האגו. אבל אתה מי שאתה.
הקורונה יצרה מצב שאנשים, לא רק אני, בשביל לשרוד ולא לגנוב הולכים לעבוד בכל מקום ולא קורה שום דבר. זה ברור לי.
בעצם יכולת להישאר לפחות בשניים או שלושה ממקומות העבודה שהיית בהם ואתה החלטת לעזוב, כי באיזה מקום חיפשת עניין. אי אפשר לעבוד בלי עניין.
נכון, אבל היום למדתי שגם אם אין לך עניין אתה יכול ללמוד לאהוב את המקום. היום כשאני עובד בתחנת מעברים, קם באחת וחצי, כל לילה, דווקא פה אני לומד למצוא משמעות. יש ערכים שאני מרגיש שהם שלי ושאני… לא רוצה לייפות את הדברים, אבל אני מרגיש שאני תורם פה. זה שאני מקבל את האנשים בחיוך, זה משהו. אמנם עוטה מסיכה, אך אפשר לראות את החיוך. אני עוזר להם והם אחר כך באים ומודים לי. יש שם אחד, זה אצלו טוטו, פעם עובר פעם לא עובר, והיום בא, דפק לי בחלון ואמר לי – עברתי. שמחתי בשבילו.
דלת שלישית: ילדות
ההורים של שמעון, אליהו ואסתר בן יצחק, עלו לארץ בשנת 1954 עם שמיר (שמריהו), הבכור, ולאחר כשנתיים נולד שמעון ולאחריו אחותו הצעירה פנית. הם הגיעו לארץ בטיסה עם עוד כמה עשרות יהודים מקוצ'ין שבהודו ונשלחו לקליטה ראשונית בקיבוץ גבעת חיים מאוחד.
חתיכת שוק תרבותי.
ברור, צורת החיים בקיבוץ הייתה מאד מוזרה להם. הם נפלו לחיים אחרים כל כך, אחרים תרבותית, קולינרית. הם חיו בהודו באורח חיים שמרני-מסורתי ונתקלו במתירנות של הקיבוץ. אמא שלי הייתה יותר פתוחה, עבדה בגן והיה לה נעים, גם מאד חיבבו אותה. לאבי היה קשה למשל עם האוכל של הקיבוץ, לא הסתדר עם זה כלל. שאלתי פעם על עניין הכשרות, הסתבר שדווקא פה הלכו לקראתם ונתנו להם חדר אוכל קטן כך שיבשלו אוכל כשר.
בקיבוץ שלי, בדפנה, בשנות החמישים בקושי היו ילדים בגילנו ופתאום הגיעו ילדים מהודו. ואני לא יודעת אילו פצעי הגירה הם סחבו איתם בתוכם אבל נעשינו חברה מאד מחוברת, בלי מחיצות. איך אתה מסביר את זה?
כי הקוצ'ינים הם סתגלנים. הם לא טראבל-מייקרים. הם לא מורדים ולא בועטים. הם ניסו לקבל ברוח טובה את החיים החדשים. והאמת שהמשפחות שלא הסתגלו, למעשה, מרבית הקבוצה שהגיעה עם הוריי, עזבו מיד לתעוז ולעוד מושבים קוצ'יניים, נבטים, מסילת-ציון, כפר יובל. אבי התנגד להצטרף למושבים הללו. הוריי לא באו לישראל כדי להתבדל. הוא שאף להתערות בחברה. רק לסבר את האוזן, אני נשוי להונגרייה, אחי נשוי לפולנייה ואחותי נשואה למי שכבר הוריו הם בני ערב-רב. גם בני דודים שלי לא ניסו להתבדל.
ספר לי עוד על קוצ'ין.
קוצ'ין היא עיר במדינת קראלה שבדרום מערב הודו. רוב הקהילה היהודית התרכזה בקוצ'ין והיתר ביישובים נוספים באזור. הם היו מסורתיים אך לא חרדים. הדריכו אותם ערכים של מתינות, עליה הם גדלו וחינכו אותנו. הם לא דיברו בשפה העברית אך ידעו לקרוא ולכתוב על פי מה שכתוב בכתבי הקודש. החיים התנהלו סביב בית הכנסת.
ואז התרבות החילונית בקיבוץ.
כן, הילדים בבתי הילדים, בנים בנות, מקלחות משותפות. האמת היא שלא שמעתי הרבה על הקושי כי אבי נפטר בגיל 48. אני מתאר את החוויה שלו מתוך העיניים שלי עכשיו.
מה הניע אותם לעזוב לבסוף?
הם עזבו כשהגיע הזמן של אחי לעלות לכיתה א' והקיבוץ החליט שהוא יישאר בגן ויחכה שנה עד שיצטרפו עוד ילדים לפתיחת כיתה, אז אמא שלי נעמדה על רגליים אחוריות ואמרה, עד כאן. הילד שלי ייכנס לבית הספר בגיל המתאים. יש פה בחצר ארון מהקיבוץ, מיטה ושולחן שאני שומר כמזכרת מהקיבוץ.
לאן עזבו?
הם עזבו לקריית ביאליק. אבי מצא עבודה בתחום רשות המכס בנמל חיפה. אמא שלי עבדה בכמה מקומות ולבסוף התמקמה לתקופה ארוכה אף היא בנמל, במחלקת ייבוא.
בחודשים הראשונים גרנו אצל אח של אמא שלי עד שקנינו דירת חדר. דירת חדר בגודל של 24 מטר. בתוכה היה מטבח, שירותים, חדר שינה וסלון לכולנו. אחותי נולדה לתוך זה. חיינו כך שלוש שנים עד שאחי יצא לפנימייה. כשהיה חוזר הביתה לביקור פתחנו מיטה מתקפלת במטבח ושם היה ישן. רק מאוחר יותר ההורים רכשו את הדירה הצמודה והגדלנו את הדירה פי שניים.
ואיך נקלטתם בעיר?
בקריית ביאליק גדלתי באזור שהיה בו קיבוץ גלויות; פולנים, עירקים, מרוקאים, טורקים, והודים – גם ממומבאי וגם מקוצ'ין. שמענו ברחוב בליל של שפות וכל הזמן היינו ברחוב.
למרות שבאנו לסביבה חילונית לגמרי, המשכנו בבית לשמור מסורת ופה כבר חלחלה ההשפעה של הקיבוץ, שהיה חילוני לגמרי. בשבת הדלקנו רדיו ונסענו באוטו ובאופניים. אבל כשהלכתי לבית כנסת זה היה לבית כנסת הודי שהיה מורכב מיוצאי קוצ'ין ומומבאי.
אתה היום חילוני?
מעולם לא חבשתי כיפה. אמנם כשעזבנו את הקיבוץ נשלחתי לגן דתי ועד הצבא הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת בקביעות בערבי שבת ובחגים, כך שאני את המנהגים והתפילות יודע אבל בחרתי לא לשמר כמנהג.
התחנכנו באווירה מעורבת, בסך הכל בקהילה הייתה סובלנות. שמרנו שבת בבית. אמא שלי לא בישלה והיה קידוש ברכה על האוכל. אחד מהקהילה הקוצ'ינית היה מורה והוא לימד אותנו את הפרשה ובימי שבת היינו באים לקרוא את הפרשה ומפטיר. אך במקביל היינו בתנועת המחנות העולים, לאחר בית הכנסת היינו נוסעים.
בתקופת הצבא הגעתי הביתה רק בשישי והייתי בא הרוג מת וישן בבית מרבית השבת. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 22. בית כנסת הפך להיות מקום לערבי חג ועד היום אני מגיע ביום כיפור לבית הכנסת הקוצ'יני בקריית ביאליק.
ממה נפטר אביך?
הוא נפטר מהתקף לב. לפעמים אני חושב על מותו, כלומר על הלב שלו שהגיב במאוחר על הטראומה שההורים שלי עברו בזמן מלחמת יום כיפור. אח שלי שמיר היה חניך הפנימייה הצבאית בחיפה. גמר חניך מצטיין. בר-לב העניק לו את דרגות הרב"ט. לאחר הפנימייה הלך לשרת בשריון. משם עבר לחי"ר. אחר כך הוצב בגדוד 13 בגולני במוצב 104. במלחמת יום כיפור נפצע באופן נורא. רסיס קטן של מרגמה חדר בין השכפ"צ לבין גופו ועשה שמות בקיבה שלו. שמיר עבר סדרה אינסופית של ניתוחים; פתחו לו את החזה והבטן לאורך גופו. ובכל הזמן הזה ההורים ליוו אותו באופן הדוק. אמא שלי נראית רכה ושברירית אבל היא הייתה המרכז שספג את כל החרדות והכאבים, זה היה טראומטי לכולם. אבא שלי הגיב בדרכו המאופקת. אבל ייתכן שהחוויה שלו כאב הייתה כל כך מזעזעת, שהקדימה את האירוע הלבבי שלו.
מה שלום אח שלך היום?
אחי, לאחר הפציעה והשיקום ולאחר שסיים לימודיו באוניברסיטה, חזר לצבא לתקופה קצרה, שימש כקצין אג"מ בצפון ולאחר שעבר למרכז הצטרף למחלקת היסטוריה של הצבא עד שסיים את שירותו הצבאי. אך כל השנים הוא תחת מעקב והיום בגיל בוגר הוא מתמודד עם בעיות רפואיות לא פשוטות שמחמירות בגלל הצלקות הפנימיות מאז. עד היום.
אתם ביחסים קרובים?
אני לא יודע כמה אנחנו מסוגלים לדבר על רגשות, אבל אח שלי שבוגר ממני בשנתיים היה בצעירותנו המודל שלי. הוא היה תלמיד מצוין, אתלט וכל אחד היה אומר עליי, "אח של שמיר, אח של שמיר." באיזה אופן זה הניע גם אותי להיות תלמיד טוב ומצטיין.
בבית היה חינוך להצטיינות?
כן, זה היה ערך עליון אצלם. בבית היו אומרים שוב ושוב עד כמה חשוב ללמוד והיה ברור שחובה לעשות כל מאמץ, גם אם הכסף לא היה על השולחן.
זה החל בבית הספר היסודי בסביניה, שכונה מבוססת, במרחק של קילומטר מאיתנו. כיוון שהייתי צעיר בגיל דרשו מהוריי שאעבור מבדקים לפני הכניסה ועברתי אותם. וכל בוקר ללכת בחום הגדול או בגשם החזק, תחילה עם אחי ומהר מאד התחברתי עם חברים וחברות משלי. ההורים לא היו צריכים להיות מודאגים, הם הלכו לשיחות הורים לבית הספר ורק שמעו מחמאות על הילדים המוצלחים שלהם.
לא רציתי ללכת בדרך של שמיר לפנימייה הצבאית, וגם לא ללמוד בריאלי, שזה בית ספר פרטי, למרות שההורים היו מוכנים לשלם. במקום זה, עשר בנות ואנוכי היינו רוכבים מדי בוקר על אופניים לתיכון קריית חיים שהיה הכי טוב באזור. הבית היה קטן, צפוף ולא הייתה לנו טלוויזיה כשלכולם הייתה טלוויזיה ולא היה טלפון כשכולם התחברו. אבל מבחינת לימודים זה לא פגע בנו.
הייתה פוליטיקה בבית?
לא פוליטיקה מפלגתית, אבל אווירה שבגללה לא היינו מנותקים. בדירה הקטנה שלנו, על גרעיני דלעת אבא שלי היה שואל שאלות טריוויה. ערי בירה בעולם ומי ראש ממשלה. הייתה מודעות ברורה למגוון של עמדות פוליטיות, אבא שלי, למרות שהיה יוצא קיבוץ של אחדות העבודה, סיפר סיפורים על מאיר הרציון, הלך לשמוע גם את בגין, דיבר הרבה רפ"י או על דיין מול יגאל אלון, למה קיפחו את האחרון.
ואיפה אמא בתוך הסיפור?
בסך הכל הייתה בראש עם אבא שלי. כיוון שאחד אמר אז לא היה צורך בעוד אחד שיחזור על כך. אבל האמת, היא הייתה המשענת בבית למרות שהייתה סמויה כי אבי היה יותר סמכותי. אבל אחרי שהוא נפטר, ראיתי לפניי אישה חזקה. כמה היא חזקה. המשיכה לעבוד. אחי היה כבר מחוץ למסגרת, כבר הקים משפחה. עזרה בלימודים לאחותי ולי. שיפרה מקום מגורים, עברה מהמקום שבו גרנו למקום אחר טוב יותר, ככה לאורך כל הדרך. כמה שהייתה שברירית, הייתה משענת חזקה מאד.
בסך הכל ההורים שלך, הם הביאו לאוויר העולם ועיצבו אנשים טובים מאד שילכו בתלם. עם גישה שמרנית ברורה. ייתכן שבגלל שאביך לא היה בחיים, אז אפשרת לעצמך יותר מאוחר להיות יותר "פרוע"?
יש בזה משהו. אבל זאת למרות שאבי תמיד אמר לי, אני עד גיל 18 אגיד לך מה לעשות אבל אחר כך אתה חופשי לעצמך. הוא כל הזמן אמר לי ואמר לאחי, עד גיל הצבא אתם תחת אחריותנו. אחרי זה אני יכול לייעץ אבל לא אבוא להכריח אתכם.
דלת רביעית: משפחה
בשנת 2003 הכירו שמעון והגר זה את זו דרך חברה משותפת ושנה לאחר מכן התחתנו. הגר, מדריכה פדגוגית בחברה למתנ"סים, בת אחת ממשפחות המייסדים של קיבוץ גבעת עוז. להגר יש ילד מנישואיה הראשונים בשם גור וילד משותף עם שמעון בשם גל, בן 15.
התחתנת כשהבנת שהגיע הזמן.
כן, מתישהו השתכנעתי שצריך להתמסד. עזבתי את תל אביב ועברנו לקיבוץ של הגר, הייתי על סטטוס בקיבוץ של בר רשות, שזה אומר שאני מקבל את כל הזכויות של קיבוצניק אבל אינני חבר. הם הגבילו את התקופה הזאת לשנתיים. כך או כך אמרתי למזכיר הקיבוץ שאת המשכורת שלי לא אעביר לקיבוץ, לא התכוונתי להיות חבר. הקיבוץ עמד על שלו ואף קיצר את תקופת הזמן של הסטטוס המיוחד. אמרנו ככה, אוקיי, נחפש במקום אחר. באנו לפרדס חנה, מכרה של הגר הראתה לנו את הבית הזה, עם הרפת, ואמרנו, זה המקום.
באמת בקיבוץ השיתופי נושא החירות האישית הוא בעייתי. זה לא אתה.
אני יכול להגיד לך שיש לי חבר שגר באחד מיישובי גוש משגב, יישוב קטן. בזמנו היה מזכיר היישוב וחבר בוועדת הקליטה. הוא אמר לי, "שמעון, תגיד שאתה רוצה לבוא ואני מיד מזמין אותך לראיון אצלנו". אמרתי לו, "אני לא מוכן לבוא למקום שעושים בו בחינות כניסה". זאת רוח הדברים. בכל היישובים הקטנים, מעורבות הקבוצה בחיים שלך, די סלדתי ממנה. זאת שוב פגיעה בחופש. ולכן לא רציתי לגור בקיבוץ. כשהייתי שם, הייתי אורח. במה שרציתי השתתפתי ובמה שלא – נשארתי בבית.
אמרת קודם בשיחה מה היה חשוב לאביך בחינוך. מה אתה מעביר לילד שלך?
הוא שחקן כדורגל וכשאני צופה בו משחק אני מרגיש הזדהות כזאת כאילו אני נלחם בשבילו.
אבל זה דור חדש וישנו פער גילאים שאני מנסה לגשר עליו. אתמול למשל נתקלנו בדוגמה אופיינית כששאלתי אותו על מלחמת יום כיפור, והוא, "חכה, אחפש בגוגל". הזכרתי לו שבמלחמה הזאת נפצע שמיר הדוד שלו.
אני חושב שלחיים יש ערכים שהם כלליים, תהיה ישר, תגיד את האמת גם אם היא כואבת, אם לא הצלחת במשהו, אל תסתיר, תבוא ותגיד לא הצלחתי. אז לא בסדר אבל יש מקום לתיקונים. לא לגנוב… אם תיפגש בבעיות כמו אונס אז תצעק.
דלת חמישית: מסלול
למה הלכת לצנחנים?
כבר בתיכון התבשל אצלי הרצון ללכת לקרבי. הייתי בתנועת המחנות העולים, אך לא הצטרפתי לגרעין לנח"ל. הייתי חלק מהקבוצה ובאתי לבקר אותם בהכשרה ובקיבוץ אבל לא רציתי לשרת בנח"ל. היה לי ברור שאני הולך לקרבי, למרות הפציעה של אחי, שהיה אז בבית קיי. והורי לא הקשו עליי ולא הטילו וטו.
למה היה לך ברור?
בשנת 1967 אבא שלי היה מגויס. חזרתי מטיול שנתי שלנו וחפרנו תעלות ומילאנו שקי חול.
היינו אז בני 12 בששת הימים, כמעט בני מצווה. לא הייתי מנותק מהצורך להתגייס. כשאתה חווה מלחמות והצורך להצטרף למאמץ המשותף ואלפים שנהרגו, זה עושה לך משהו. בי"ב הלכתי למבדקים של סיירת מטכ"ל ולא התקבלתי. אבל שאפתי גבוה.
מה עשית אחרי המסלול?
הייתי שלושה חודשים מ"כ טירונים של מאי 75' עם עופר סנדלסון וגדי חזק ואז קורס קצינים וחזרתי כמ"מ לנובמבר 1975 עם אילן רום המ"פ שהגיע מסיירת מטכ"ל. כשעלו לקורס מ"כים אני עברתי לבה"ד 1 והדרכתי שלושה קורסים תחת פיקודו של מתן וילנאי שהיה מפקד בית הספר.
באיזה אופן הצבא והמסלול הזה שיחק תפקיד בחיים שלך?
יש כמה ערכים שרכשתי בצבא כמו לדבוק במשימה, לחשוב בצורה מסודרת, אתה מקבל מטרה ומתכנן היטב קודם את דרך הפעולה, את הכרת האויב. אלו דברים שאתה רוכש אותם והם טובים לכל דבר בחיים. זה דבר אחד שאתה מקבל בצבא כשאתה הולך בדרך פיקודית. מבחינת ערכים נוספים אני לא יודע אם רכשתי בצבא או שבאו לי מהבית.
לדוגמה, אני לא בין החזקים שבחבורה, אבל במסעות תמיד אמרתי שיש כאלה שיהיה להם יותר קשה מלי. לא שלא היה לי קשה אבל מנטלית הייתי חזק, הגעתי כך לפלוגה ואלו דברים שאולי מתחזקים אבל הם טבועים בך.
הייתה איזו דמות שהשפיעה עליך יותר מאחרים?
היה גורביץ. הוא היה המפקד הכי קרוב אליי כחייל. איש ערכי מאוד, קפדן, בעל יושרה ומצד שני גם בעל חוש הומור. ראיתי בו מנהיג. אני חושב שגם יגאל אורבך כמ"פ היה משכמו ומעלה ועברו כל השנים האלה ועדיין אני רואה אותו כך. ראיתי את המחנך שבו. הוא דיבר אלינו יפה כמו אל תלמידים ולא רק כחיילים. הרי בכל תקופת המסלול לא עשינו יותר מדי מבחינה קרבית. הוא היה מודל להערכה. בסופו של דבר גם אני הייתי מפקד והוא היה לי מודל שרציתי להיות כמוהו.
למה אתה מתכוון, אילו תכונות יש במודל הזה?
הוא התנסח בבהירות ונגע בנפש החיילים וידע איך להוביל אותם לא רק פיזית אלא גם בערכים. נכון שלא מספיק להיות קוסם במילים, אתה צריך להוכיח גם במעשה, אחרת אתה לא תהיה שווה כלום. הוא לדעתי שילב גם את זה וגם את זה.
נראה לך שהצלחת לעמוד במודל הזה?
אספר לך, כשהייתי מ"מ בפלוגה של נובמבר 75', היה לי חייל שמאד אהבתי, היה מצטיין אצלי והפך להיות קצין ובסופו של דבר מ"פ מסייעת של 890. הוא נהרג בשנת 1980. קראו לו מוקי קנישבך. פעם, בסוף אחת האזכרות, ניגשתי לאמא שלו, לידה עמדו כמה קצינים בכירים ידועים. הצגתי את עצמי וניר ברקת שעמד בסמוך שאל "מי אתה", עניתי שהייתי המ"מ שלו. ואז התערב בשיחה סמיה יום טוב, ואמר "מה, הייתי בטוח שמוקי גדל בסיירת". אמרתי לו: "את הערכים המוסריים הוא קיבל בבית, את הערכים הצבאיים הוא קיבל ממני".
עופר סנדלסון, מחלקה 2, גר ברעננה
גדי חזק, מחלקה 2, גר בתל-אביב
שלמה גורביץ, מ"מ מחלקה 1 וסמ"פ, גר ברמת גן
יגאל אורבך, מ"פ, גר בהוד השרון