דורון אלוש

בדל"ת אמותיו (1)

עם תום השירות נסעו כמה חברים לטיול שחרור בסיני. נסעו בטרנזיט משך כל היום ובלילה הגיעו לאחד החופים, הוא לא זוכר בדיוק, אולי לדהב. ובבוקר קם מוקדם, לפני כולם, יצא מפתח הבונגלו ועמד לבדו מול הים. "המים הסגולים, השקט. שקט שהיה אפשר לצרוח אותו, דקלים, חול לבן. ככה נראה גן עדן." ובטיול האחרון לחו"ל עם חברתו לפיליפינים, לקחו שניהם ספרי קריאה וקצת אוכל ושכרו קיאק בכמה גרושים "ומקייקים, מקייקים, מקייקים, ותוך חצי שעה מגיעים לאי ושנינו כמו רובינזון קרוזו והחוף לבן כי המים שיטחו בלילה הקודם את החול ואתה אחד עם הטבע".

בין שתי תמונות החוף הללו חלפו השנים. הקשר עם אנשי הפלוגה שאיתם היה במסע הראשון נותק, אבל התשוקה לחוויות אותנטיות, לקרבה הבלתי אמצעית עם הטבע הראשוני, החשוף מבגדים ומכיסויים, נותרה בעינה.

ישבנו בדירתו היפה, בעלת צבעים רכים וחמים, דירת גג בת שתי קומות. יש לו שטף דיבור כובש ומנעד של שפה שעולה ויורד במשלבים כמו במשחק סולמות וחבלים, והוא מעז להגיד דברים שאחרים אולי לא יגידו כי הם מביכים או כואבים או אסורים. יותר מאוחר יספר על חוויות נטוריסטיות שהן חלק מחייו, ועכשיו הוא מספר על רגע סתם של להיות לבד. "אתמול חזרתי הביתה לאחר כמה שעות עבודה וכשיצאתי מהמקלחת היה כזה קריר ונעים. עליתי לגינה בגג, עשיתי קפה, התיישבתי בין האדניות ואמרתי לעצמי, איזה אושר. כאילו כלום ממקלחת. ואיזה כיף בשקט הזה. אני חוזר ב-11:00 בבוקר הביתה, אחרי יום עבודה קצר, החברה שלי אולי תגיע בערב, אולי לא, ואז אשים לב רק ביום למחרת שלא דיברתי כמעט יממה, לא הוצאתי מילה מהפה. הקשבתי, צפיתי, קראתי אבל אם מישהו לא התקשר אז מיתרי הקול שלי לא עבדו. זה יפה בעיניי.

אתה רואה בלהיות לבד סוג של עוצמה?
את מתפלספת איתי עכשיו. אם זאת עוצמה? לא יודע. אני יכול ליהנות במקום סואן ויכול להיות גם לבד ויכול לאהוב את כל העולמות האלה יחד. 

תרחיב.
אני צריך חברים. אני יכול להיות עם מלא אנשים ואני מרכז העניינים, ואני מצחיק כי לפעמים יש לי ראש של סטנדאפיסט, כל נושא מעלה לי בראש סיטואציה מצחיקה ובאמת צוחקים.

ביום העצמאות, למשל, אני עושה מסיבה. במשך השנה יש פה ושם החברים הרגילים. אבל ליום עצמאות אני מזמין איזה 40 איש למסיבת ריקודים. ביום העצמאות הכל חוקי עם רעש, עם צעקות. עם הכול. אז זה כיף.

אני גם יוצר יחסי חברות ושמח לחברויות חדשות. קבוצת החברים הטובים שלי היום נוצרה רק בשנים האחרונות. ואלו חברים טובים. עושים על האש יחד, הולכים לפאבים, מתארחים בבתים שלהם. בעבר, כשהייתי נשוי, הייתה לי קבוצה אחרת. נפרדתי ממנה. אני מתגרש גם מהחברים.

דֶלֶת ראשונה: אהבה

ספר על נישואיך – איפה הכרתם?
את קטי, אשתי לשעבר, הכרתי דרך הדודים שלי בצרפת. היא הגיעה לארץ לביקור והיתה יפה ומצאה חן בעיניי אבל עבר זמן עד שהתחלנו, כי אני ביישן. למרות שבנות היו סביבי בנעורים, לא הייתי דון ז'ואן. היינו יכולים לדבר שעות, יושבים על הדשא או על המעקה ועל הברזלים כמו בשירים של אריק איינשטיין, אלא שהייתי ביישן. ביישן, ביישן. אני זוכר שליוויתי את הבנות הביתה, והן היו נשענות ככה אחורה, רק תנשק אותי, ולא הייתי מסוגל. עם קטי היה קצת אחרת, אולי הרגישה יותר משוחררת כי שלחו אותה לבד לארץ. וזה התחיל מנשיקה.

הייתי בצבא, גרנו אז בקרית ים ופגשתי אותה בבית של סבתא שלי. סתם קשקשנו בצרפתית העילגת שלי וכשחזרה לצרפת, הייתי צריך לחכות לה שנה. לאחר השחרור נסעתי אליה והתגוררתי אצל הדודים במרסיי, שהיו שכנים וחברים של המשפחה של קטי. נסיעה שארכה שבעה חודשים. היא בת 18 ואני בן 22. הייתי מאוהב בה והיא הייתה מאוהבת בי. החלטנו על חתונה, המסיבה הייתה בצרפת ולאחריה עלינו ארצה עם כמה זכויות של עולה חדשה כמו אוטו חדש למשל, ושתי מיטות סוכנות.

לא חשבת להישאר שם?
לא עלה על דעתי. בעיניי טוב לטייל לכל המקומות, אבל לחיות כאן, פה אני יודע להתנהג. אני לא חשבתי אחרת. בדיבור בינינו לא עלתה כלל המחשבה על חיים בצרפת. היא רצתה לעזוב את כל הלחץ של המשפחה, ואני לא ראיתי את עצמי מתחבר עם בני גילי בצרפת. לא הייתה דילמה.

הייתי נשוי 14 שנים. חיינו בשכירות ואחר כך קנינו בית במוצקין. מאוחר יותר נעשה אופנתי בחבורה שלנו לקנות שטח בקרית בנימין שזה אזור של בנה ביתך, יוקרתי יותר. אז גם אני הייתי צריך… ובנינו שם בית.  

ספר לי על הנישואין.
הנישואין סבבה. כמו נישואין. אהבה, כמה זמן זה לוקח? שלוש שנים?

נתן אלתרמן כותב בספר "כוכבים בחוץ" שעד סוף הלילה הראשון. בבוקר זה כבר לא.
אז זה הולך ודועך. הרבה שעות עבודה ולחץ ולצאת בבוקר ולחזור בחושך ובקושי לראות את הילדים. התגרשנו בשנת 1992. היא התחילה לעבוד רק אחרי שנפרדנו. היום היא נשואה לחבר שלי. הילדים היו אצלה, אבל במשמורת משותפת. לי קניתי בית אחר, בית קטן במוצקין. שיפצתי אותו כמו שאני אוהב וכמו שאני חולם על בית ביוון. וחייתי את החיים. קניתי אופנוע כמו כל גרוש צעיר. ואז הייתי בקשר עם מישהי שבאה וראתה את השיפוצים ונוצרה תקשורת והיינו מתפלספים על החיים. ואז השכנה הייתה עצובה אז גם אותה ניחמתי.

לא היית בודד.
לא, ממש לא. בתכלס, הייתי מעט מאד לבד. לא סטוציונר. ממש לא. נכון שלפעמים מתחילים יחסים והם לא נראים לך, זה קורה, אבל אני אוהב להיות בזוגיות והיחסים שלי ארוכי טווח. גרוש זה לא בודד.

• 

• 

• 

טבעות בעיצוב דורון אלוש

דֶלֶת שניה: עמל

כשהתחתנת ובאתם ארצה היית ללא מקצוע, אבל החלטת לבחור בצורפות.
כן, הרעיון נולד בי כשהתגוררתי אצל הדוד במרסיי שהיה צורף ובעל מלאכה לתכשיטים. עזרתי לו קצת בחנות ונדלקתי על זה; אהבתי את העיצוב, התכנון המוקדם מראש, התחושה בידיים. גיליתי את היכולת שלי לדמיין את המוצר ולשבת אל השולחן ולעשות את הכל בקטן. וכיוון שלא ידעתי את המקצוע הלכתי לחפש אנשים שילמדו אותי. הראשון היה פליקס ברוט, צורף ותיק בחיפה שהיה מאפשר לצעירים הכשרה מקצועית במעמד של שוליה. אמרתי לו, "אני רוצה להתלמד", נתן לי שולחן וראיתי שזה הולך טוב.

והמשיך ללכת טוב?
עבדתי אצל פליקס שנתיים ולמרות שסמך עליי עד כדי כך שהיה משאיר לי את החנות ונוסע, בכל זאת הייתי ברמה של שוליה. הלכתי אם כן לעבוד בשכר אצל צורף אחר, מולי גרובר, שהיה אדריכל שעשה תכשיטים. שני אלו כבר לא בחיים. אנשים טובים הם היו.

בסופו של דבר, באופן הדרגתי נעשיתי עצמאי. הייתה לי חנות קטנה בהדר. עוד הייתי נשוי. תקופה קצת מעפנה. לחץ, כל הזמן מסתובב סביב הזנב של עצמי. כבר היו שני ילדים ולאחר זמן התחלנו לבנות בקרית בנימין. אני שונא את התקופות שהייתי בהן בלחץ כלכלי. הייתי יוצא בבוקר וחוזר בערב כששוב חושך. והייתה דאגה. בחנויות תכשיטים יכולים לקרות דברים מסוכנים. כשאתה הולך לעבודה בשש בבוקר ואין איש ברחוב, מישהו עלול לבוא עם אקדח ולהכניס אותך בשקט לחנות ולקחת הכל ולהשאיר אותך עירום ועריה. הייתי מגיע עם דריכות, מסתכל לצדדים, מוודא שאין אף אחד שמחכה לי, כמו בצבא, מסתכל היטב, מאחורי הבית, פותח וטאק נועל את עצמי. לא בפחד. בערנות.

צורף עובד עם חומר גלם כל כך יקר.
שדדו אותי פעם בקרית ביאליק. שבע בערב, קיץ, עדיין אור, אנשים בחנות. המיקום שלי היה בירכתי החנות, ישבתי עם הגב לקיר כדי לראות את הלקוחות, ובכניסה, ליד הדלפק של הלקוחות, ישב השותף שלי, הרצל. אני זוכר שעמדה קבוצה של לקוחות שחיכו למשהו. פתאום, בום, חבטה בחלון על ידי נבוט, נרקומן כנראה. שבר את החלון, הכניס את הידיים, אסף מחלון הראווה כמה שאפשר והתחיל לרוץ. השותף שלי קפא ואני קמתי מהשולחן שלי בירכתיים, אני זוכר את הצעדים שנדרשו ליציאה מהחנות עד לרחוב ואת הריצה אחריו. ליד הרמזור הגעתי אליו. זה היה בחנייה של המרכז המסחרי.

ועצרת אותו?
קפצתי עליו והתכשיטים התעופפו לכל עבר. כשהשותף שלי הגיע אחרי שיצא מההלם, אמרתי לו, תחזור ותביא את האקדח (היה לי אקדח בחנות), ובינתיים אנשים התאספו מסביב והחזירו לי תכשיטים שהתעופפו מסביב.

תמיד ידעת שיש לך "ידיים טובות"?
תכלס, באופן פורמלי למדתי רק עד כיתה י', אלא שגם בהן לא ממש למדתי, להוציא את המקצועות של האמנות והשרטוט, שם בלטתי והצטיינתי. במשך כמה שנים, לאחר שעות הלימודים הייתי הולך גם למועדונים טכניים, בונה מגוון עצום של חפצים כולל גיטרות, כולל מפרשיות קטנות, היינו משיטים אותן בטנטורה.

הקסם של הצורפות נשאר לאורך השנים?
בצורפות מצאתי, כמו שאמרתי, את כל מה שאני אוהב במקצוע אחד. והדבר שאני אוהב יותר מהכל הוא האופן שבו אני יכול לראות מראש איך המוצר ייראה. בכל תחום של בניה. רק לאחר שהכל מתוכנן לי בראש אני בונה. כך זה גם בתכשיטים. אני מתחבר לכל דבר שעושה לי לחשוב ולראות אותו בשלמותו עוד לפני שיצרתי אותו. הנה, האדניות שבגג שלי. בניתי אותן רק עכשיו בימי הסגר שהחל במרץ 2020. והכיף הוא לממש את מה שדמיינתי לפני שזה היה, כשהאדניות היו רק תכנית בראש שלי, או כשהיהלום היה רק אבן והקירות בבית שלי הם עוד בטון חשוף.

ובכל זאת אחרי 17 שנים בהן היית תכשיטן, שינית כיוון.
פתחתי בית אבות.

קצת רחוק מהמרחב של הצורפות. מאיפה צץ הרעיון של בית אבות?
מדייט. יצאתי לדייט. גרושים נמצאים באתרי-היכרויות ויוצאים לדייטים. תכלס היא אמרה לי שהיא אם-בית בבית אבות. וזהו. אמרתי, מה זה אם בית? סיפרה קצת.

למה לא רצית להמשיך את הצורפות?
כי הגעתי לשלב כזה שהייתי שכיר, מעצב ראשי במפעל קטן בטבעון. היה לי מגעיל. הרגשתי שאני הופך להיות מכונה. ממש. ובנוסף, תחשבי, היום כשתוחלת החיים גדלה, יותר ויותר מחליפים מקצועות כמה פעמים בחיים, עושים דברים שונים לגמרי. הגיוני לסרב להישאר ארבעים שנה במקצוע אחד, לשאוף לשנות את המסלול ולהמשיך למקצוע הבא ולהגיע עם יותר אנרגיה וחיוניות. לא שהייתה לי משנה סדורה על כך. אבל זה מה שעשיתי. וכשקראתי מחקר על התופעה הזאת אמרתי, יופי. לא ידעתי שאני כזה.

היית צעיר יחסית. לא היה לך קשה לעבוד עם זקנים?
אין לי פחד מזקנה. אין ממה לפחד. את פוחדת?

אני חושבת על זה הרבה מאד.
אני לא. אני יכול לראות את עצמי בבית אבות ואהיה מבסוט. מקווה שיהיו אנשים שמעניין להיות איתם. אולי אתחיל עם מישהי. תראי, אנחנו פוחדים מבית אבות כי אנחנו לא מסוגלים לחשוב כזקנים. אם בגילך את חושבת על המצב שנכפה על אנשים בבית הורים, בוודאי שזה מפחיד. להיות חסרת ישע, להזדקק למישהו שיקלח אותי וכדומה. אבל אם את שם, זה בגלל שאת כבר לא יכולה להתקלח לבד כי המקלחת בשלב מסוים הפכה מבחינתך למקום מועד לתאונות, להחלקה, לשבר – את צריכה עזרה. את תרצי שמישהו יקלח אותך. את תרצי שמישהו יביא לך ארוחת צהריים כי אין לך כוח עכשיו לשים סיר ולבשל לעצמך חזה עוף עם פירה. ואז המחשבה היא שונה. את לא יכולה להעריך את הצרכים האלו מנקודת המבט של אדם צלול ואנרגטי ופיזי כשאת עוד בגיל שבו את קמה בבוקר, לוקחת את האוטו ונוסעת מדפנה לפה. המחשבה צריכה להתהפך.

בוא נחזור שוב אל הרגע הזה שאותה בחורה אמרה לך שהיא אם-בית בבית אבות.
באמת באותו רגע לא הייתי מחובר כלל לעולם שאני מתאר לך כעת. לא היה לי ניסיון ולא היכרות עם קבוצת הגיל וההורים שלי היו עוד צעירים, אבל הרעיון קסם לי בבת אחת. פניתי לאחותי נירה, עובדת סוציאלית, ואמרתי לה, בואי נפתח בית אבות קטן. בהתחלה הייתה לה הסתייגות כי אחותי הגיעה מרקע של טיפול בנערות במצוקה ולא ממש מהתחום הגריאטרי, אם כי היה לה ניסיון מועט בעבודה קודמת בעירייה. אמרתי, נשכור בית קרקע, אגייס את הידיים הטובות שלי. צבעתי, סידרתי, משקופים – ורוד עתיק, וילונות חדשים, דשא בחוץ. הכל היה יפה. מקסים, בית קטן בערבה.

אני מרגישה שיש פה אבל.
זה היה בית אבות מקסים אלא שלא התאים לתקנון. אז עוד לא ידעתי על כך. התחלתי ללא פחד וללא מורא, כמו שהצניחה הראשונה הכי פחות מפחידה. אז הנה אני אומר כאן, שאם הייתי יודע אז כשהחלטתי לעשות בית לקשישים, אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, לא הייתי פותח. חד משמעית.

התקנות דרקוניות וענקיות. הייתי חייב לעשות בכל המבנה שינויים על שינויים שלא יכולתי לעשות אז. פקח של משרד הרווחה היה מגיע שוב ושוב, מבקש ממך עוד ועוד תיקונים עד שבסוף אתה מבין שמה שלא תעשה, לא תוכל להפוך את כל הבית, כי זה בית שכור. פתחתי במקום אחר וגם שם לא הצלחנו לעמוד לחלוטין בתקנות. בסופו של דבר שמעתי על המבנה בקיבוץ אושה. המבנה היה של הקיבוץ, וקבלן עבודות עפר, שלא היה בתחום, רצה למכור. והבית באושה כבר נבנה מסודר.

לבית ההורים הראשון קראת נירים. לבית באושה קוראים בית הורים דורון. מעניין.
כן, לאט לאט אתה מתמקצע והמקום הופך לשלך. עשרים וחמש שנים הייתי בעסק הזה, שהוא מחייב המון אחריות. הרגשתי שהעבודה מתישה אותי בגלל ההתמודדות הבלתי פוסקת עם הדרישות והתקנות והחוקים והאישורים. והיום בית האבות שייך לבן שלי. הוא המנהל. אני מקבל כמה גרושים, בא לארבע שעות בבוקר ועושה את אחזקת המקום.

הבן שלך ממשיך אותך בעצם.
לא צריך לעשות מזה יותר מדי. בשלב מסוים אמרתי לו, אתה בוגר תעשייה וניהול, בוא תיקח עסק, אחרת אני אסגור אותו. הוא היה צריך ללמוד ניהול בתי אבות במשך כמה סמסטרים. סיים תואר שני. הוא אוהב את זה, אוהבים אותו והוא עושה את העבודה באמת ביד רמה.

הוא דומה לך?
הוא שחום וחתיך, צעיר וכריזמטי והוא אחלה, והוא מאד מצליח, אפילו גוייס לצוות החשיבה של הפרויקטור בקורונה.

דֶלֶת שלישית: ילדות

ספר לי על הוריך.
אבא שלי, אליהו, נולד בספקס בתוניס, הוא מת לפני כמה שנים. ואמא שלי פולט, נולדה בעיר תוניס. הוא היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנים. היא הייתה אז בת 27, הוא בן 42. הם הכירו בהפלגה לארץ שארכה כיומיים או שלושה, זה היה בשנת 1952. התחתנו, גרו קודם בטירת הכרמל ורק אחר כך עברו לקרית ים. נולדה אחותי, אחרי שנה וחודשיים נולדתי אני.

תוניס העיר של אמך הייתה עיר מאד לבנטינית, עיר ים תיכונית, כמו שתל-אביב יכלה להיות, אם היינו משתלבים פה באיזור אחרת.
אני לא יודע אם אפשר לראות בעיר תוניס של אז את תל-אביב של היום. אמי דיברה צרפתית וערבית. היא למדה קצת בבית ספר ומרבית הזמן בילתה בבית. אמי הייתה הבכורה והיא היתה מספרת על עצמה שהייתה נאיבית, הרגישה שהייתה כפויה לעשות את עבודות הבית. אמרה שהייתה העבד של המשפחה והוטל עליה לטפל בילדים הקטנים. ההורים שלה הגיעו אחר כך, בשנות ה-60 כפנסיונרים בעלייה הגדולה מתוניס. מאז הסבתא ריכזה את כל המשפחה, הבית שלה היה משמעותי, קוסקוס וכזה…

ואבא?
איש פשוט. כשהגיע לארץ וחיפש עבודה, הוא סיפר לי שעמד בפתח מפעל "שמן" והתעקש לקבל שם משרה. את האשכנזים הכניסו ואותו לא, אבל הוא התעקש ובסוף אמרו לו בוא, התפנה משהו. ואז הוא עבד שם 17 שנה. הוא עבד משך שנים על סרט נע. לי אישית יש סלידה מעבודה כזאת. בא לי למות ממנה. שנה לפני הצבא דווקא נכנסתי למפעל בתור כלבויניק. עברתי שם בין המחלקות ודי חגגתי, עד כדי כך שאחרי שנה ומשהו כשהייתי צריך להתגייס, בא אלי המנהל ואמר, תחזור לפה כשתשתחרר, נחשיב לך את השלוש שנים של הצבא כוותק ונשלח אותך ללמוד על חשבוננו.

אבל אבא שלי, אספר לך סיפור, הוא היה ממלא שקיות של אבקת כביסה "נגה". היה ממלא ידנית, לוקח קילו על הגרם. באתי אליו פעם בהפסקה. אמר לי, היי בני, היה מדבר אליי קצת בערבית קצת בעברית, מה שלומך? אמר לי, משקל מאזניים מעפן, והוא תקוע כי המאזניים התקלקלו. אני מסתכל על המשקל ורואה קפיץ שהשתחרר מהמקום. קלטתי מה הוא אמור לעשות, חיברתי וזהו. והוא הסתכל עלי בעיניים מעריצות. אחוטא, אחוטא, שהמשמעות בערבית, בלי עין הרע איך סידרת לי את המשקל. ונהיה לי עצוב מכך שאני רק הסתכלתי וקלטתי את הבעיה ואבי שעבד שם 17 שנה לא הצליח לטפל במכשיר שהיה אמור להכיר היטב.

נוגע ללב הסיפור הזה.
זה סיפור עצוב.

אז מאיפה אתה חושב שהשגת את הדרייב, את העולם הרוחני שלך, את התשוקות שלך?
לא חושב שזה היה לי בבית. אני אומר על אבי שהוא לא הראה לי את הנתיב הנכון. אני לא הייתי רוצה לחיות את החיים שלו. לא היה לו כיף בחייו לדעתי.

אנחנו ילדים של הורים שעשו הגירה. חלק מההתנהלות שלהם הייתה זרה בעינינו, כי כבר היה בנו משהו אחר שהיה חלק מהזהות שלנו ובאיזה מקום דיברנו שפה אחרת מהם. יכול להיות שזה עשה אותנו מנוכרים אליהם. 
לא יודע. כשאני שומע זמרים בטלוויזיה שרים "אמא אמא, אמא שלי אני אעשה הכל בשבילך", אני מקנא.

יש דמיון בין היחסים בינך וילדיך ובין היחס שלך להוריך?
אגיד לך כך, הבן שלי, לאורך כל השנים, גם בגיל ההתבגרות, שמקובל לצפות בגיל הזה שהם יתפוצצו עליך כל יום מחדש, היה מתקשר אליי לשאול ולהתייעץ והיינו מדברים הרבה, היה יכול לשאול אותי ביום עשר שאלות, בכיף, וגם היום, בוודאי בעניינים מקצועיים בתחום בית האבות. אני לא זוכר ששאלתי את אבא שלי במשך כל חייו עשר שאלות.

יש לי שני ילדים טובים, גם הילי הבת שלי וגם אדיר הבן, שניהם נשואים. שניהם עם עסק. שניהם ישרים ומקסימים ויש בינינו קשר חברי מעולה. וזה הישג. איכשהו הצלחתי.

דֶלֶת רביעית: מסלול

למה הלכת לצנחנים? כי זה היה נחשב "קול", סקסי?
כן, הכל נכון, היה נראה לי שיש בהם הילה נחמדה כזאת. תזכרי, היינו לאחר מלחמת יום כיפור, הייתי חלק ממה שקורה ודיברו, צנחנים פה צנחנים שם. גם היום כשאתה אומר צנחנים, אנשים מתפעלים משהו. כנראה גם אז.

רציתי להתנדב והייתי נחוש להתקבל. עם הגיוס כשהגעתי לבקו"ם וביקשתי צנחנים, קראו לי לגיבוש. יום מטורף וקשה. אלא שלאחר יום הגיבוש הסתבר שבטעות רשמו את השם שלי פעמיים והתבקשתי לעשות יום נוסף, לעבור את אותו מבחן מפרך פעם נוספת. ועברתי. אני זוכר שבראיון שנערך לאחר מכן, התרשמו מהדבר הזה יותר מכל. ראו שהייתי נחוש ועם מוטיבציה.

ספר על אירוע משמעותי שעברת בצבא.
מבצע אנטבה. מה יכול להיות יותר מזה. גויסתי למבצע בשלב האחרון שלי בצבא, כשהייתי סמל מחלקת תול"רים (תול"ר הוא תותח קטן שהתנייד על ג'יפ) במסייעת, יחד עם שאול שטיבי ויהודה שונים, כל אחד מאתנו היה סמל במחלקה אחרת. גם מיקי אשנר, שהיה החובש הפלוגתי השתתף. סך הכל היו במבצע שמונה חיילים מגדוד 202. זימנו אותנו לאימון כשהיינו בהחזקת קו ברמה.

ידעתם עד כמה העניין הזה גדול בזמן אמת?
בהתחלה בכלל לא קישרנו את האימון לחטיפת הנוסעים, רק מאוחר יותר העניין והמטרה התבררו. אחר כך אתה קולט, אני דורון אלוש, מתאמן ועולה עכשיו על מטוס, שבע שעות, ריבונו של עולם. שבע שעות זה לא לטוס לאירופה. זה לטוס בשביל לרדת שם באנטבה, לעשות מה שצריך לעשות, לא הרבה ורק למשך חצי שעה-ארבעים דקות, לעלות חזרה למטוס, כשכל האנשים אמורים להיות משוחררים ולחזור לארץ. אבל הנה אני שם, לא בגללי עשו את השמונה סרטים וארבעה ספרים או להפך, אבל זה היה אירוע מאד משמעותי.

ומה היה התפקיד שלכם בדיוק?
כיוון שהחטופים הועברו מבית הנתיבות החדש באוגנדה לבית הנתיבות הישן, היה חשש שיגיעו חיילים אוגנדים להתנכל לפעולה. התפקיד שלנו היה לאבטח את השטח מסביב ולחסל את האוגנדים אם יגיעו, אבל הם לא הגיעו אז לא חיסלנו אף אחד. המרצדסים ירדו ויתר כלי הרכב. אחרי שבע שעות שהיינו בהן יחד בהרקולס, יכול להיות שאמרתי ליוני שלום בלי לדעת שהוא יוני בכלל.

כשהגענו הביתה ונחתנו מהטיסה חזרה, כולם הלכו למטעים להשתין. אמרו לנו, תמהרו, רבין מחכה לכם. זה משהו שאני אוהב לספר כי הוא חמוד כזה, כבר בדרך חזרה ידעו שזאת הצלחה כבירה. אז אני שומע את רבין אומר, זה בסדר, תיתן להם לעשות את שלהם. בדרך כלל בכל מצב שבו מגיע דרג פיקודי גבוה יותר, אנחנו היינו מחכים לו, לפעמים שעות, אבל אז, הוא חיכה לנו. עמדנו סביבו והוא דיבר אלינו בכמה מילים טובות ואמר, יאללה, יש לכם אפטר למחר.

מעניין שאתה מספר לי על כך ולא על האירוע בשובא למשל, שהמון מהפלוגה מספרים עליו.
המארב בשובא, שמדברים עליו הרבה בגלל הפשלה, ששכחו בשטח מאג, היה פחות משמעותי בעיניי. היינו צריכים להיות במעטפת, כמו באנטבה. אבל נכון היו יריות ויכול לעבור כדור ולהרוג אותך ונכון, אתה שומע את היריות ואתה דרוך כולך, הולך שפוף. אנדרנליני כיפי. מלחמה זה לא חרטא. אבל אתה לא רואה את מי שיורה עליך, אתה שומע רק את השריקות מסביב. רק ששם, בהרקולס, אתה אומר רבאק, אני עכשיו טס לאוגנדה. זה לא "יאללה יש איזה בית של סייען בכפר שובא אז בוא ניכנס נשים מטען ונצא". יופי, לזה אנחנו רגילים.

לא פוחדים?
תשאלי אלף חיילים, בטח שמפחדים, לא מדבר על אימונים – כל מארב חודר הוא מסוכן. אבל עשינו את זה עשרות פעמים. את יודעת שעשינו את זה עשרות פעמים? היינו נכנסים, הולכים שניים שלושה קילומטר. זה מוזר. פקידה פלוגתית, את חווה את כל מה שאנחנו מספרים אבל רק מהסיפורים. אף פעם לא דרכת, לא שמת את הרגל שלך מעבר לגבול. ללכת חמישה קילומטר, לשכב מארב כוכב ולחכות שמישהו יעבור שם כי מישהו אמר שאולי מישהו יעבור שם. יש מתח, יש שקט, יש נביחות כלבים מרחוק ואתה שוכב, ורוב הפעמים חוזר כלעומת שבאת.

חוץ מהגאווה שהיית באירוע כמו אנטבה שהוא באמת אחד הבולטים בהיסטוריה הישראלית, באיזה אופן בכלל, הצנחנים שיחקו בחיים שלך?
הקטע של הצנחנים שינה לי מאד את החיים. הקטע של לא לוותר. הקטע של להתמיד. ראש בקיר. לא ירפו לי את הידיים. כי אחרי שאתה הולך שמונים ק"מ והרגליים שלך יבלות עם דם ואתה אומר לעצמך כבר בקילומטר השלושים "אני הולך למות" ובכל זאת אתה מסיים. התיישבת לבסוף אחרי שהלכת 50 ק"מ וכפות הרגליים בנעליים מבעבעות מחום כאילו הן מתבשלות ואתה יודע שאחרי חמש דקות בקושי תעמוד על הרגליים, ובכל זאת תצליח לעמוד מחדש ולהמשיך. בטח.

בצבא גילית כוח פנימי?
חד משמעית. ברור. אתה לא מאלה שלא יכלו יותר וזרקו את הנשק. אתה מצליח ואומרים לך לעשות את זה יותר קשה ואתה מצליח ואומרים לך לעשות את זה עוד יותר קשה ואז אומרים לך "אל תירדם" וגם כאן אתה מצליח. בוודאי. הרי כל מי שלא, נשר. יש כאלה שהפילו את עצמם. לא יכלו. אבל אני לא הפלתי את עצמי.

אתה חושב שלהיות בצנחנים עושה אותך שווה יותר בחברה שלנו?
אני חושב שאני שווה כלפי עצמי ובנוסף זה מוסיף לחיים אחר כך. גם אם קשה אז תעשה ותמשיך ותעבור את זה. מלא דברים קשים היו לי בחיים. קשים. קשה לשלם משכנתא ולקום בשש וללכת בחושך הביתה. לחזור בשמונה ולראות את הילדים דקה. אבל למה שאשבר. לא נשברתי, עמדתי בהכי קשה שיש, אז פה אני אשבר?

דרך אגב, זה קצת מסוכן היום. אני היום בן 65 ואני שומר על כושר, ועוברת בי לפעמים מחשבה שאם מישהו יאתגר אותי לבוא איתו וללכת שמונים ק"מ, אני מסוגל לצאת. כי הלכתי כבר שמונים. כי הרי זה מנטלי. הקטע הזה הוא ראש בקיר.

עוד משהו על הצבא?
אני זוכר שהיינו מבסוטים על עצמנו מהשטויות של ליפשיץ הסמל מחלקה. ירדה באותו זמן פקודה בצה"ל להעביר את הכומתה ממקומה על הדש בכתף של מדי א' ולשים אותה בכיס האחורי. אז ליפשיץ אמר לנו, בפקודה, כשחוזרים הביתה באוטובוס, גם אם הוא לגמרי ריק – אתה לא יושב. אתה עומד תופס את הברזל לאורך התקרה, כדי שהחולצה תעלה ויראו את הכומתה. "ואם יש מקום, ליפשיץ, ונהיה גמורים?", "לא אכפת לי, גם כשהאוטובוס ריק, אתם עומדים ומרימים את היד, שיראו את הכומתה." סמל מחלקה שהוא אלוהים. זה מצחיק אותך קצת לפני שאתה הולך הביתה.

• 

• 

_{מימין לשמאל. עומדים: שחר קופרשטיין, דורון אלוש, חנוך שהרבני. כורעים: שלמה הרוש, ניר גבעון, יוסי שרעבי, אלי סלומי}

זה באמת נורא מצחיק.
צחקנו הרבה. ותכלס, כן, היה קשה אבל לא היה רגע שחשתי שאני מתפרק.

אתה אומר שאהבת את הצבא, אבל לא היית בקשר עם חבר'ה. למה?
היה שם משהו מיוחד של הביחד הזה והייתה חברות אבל הנה, באותה נשימה אני אומר לך שאני לא חבר שלהם היום. אני לא יכול להגיד למה בדיוק.

אולי השאלה היותר מעניינת היא אם בתוך הקבוצה היה איזה שיח שעיצב לך את המחשבה בקשר לישראל. אני אומרת דברים גדולים ומתכוונת לשיח יומיומי.
אני מאד מחובר לישראל, לא רוצה לחיות בשום מדינה אחרת. אבל אני לא חושב שהתודעה שלי עוצבה בצנחנים וגם לא המוטיבציה והנחישות. אלו דברים שהיו בתוכי.

בדל"ת אמותיו (2)

יש חוף מסוים ליד געש ו"פסטיבל פשוט" באשרם במדבר, ואתה, אני מבינה, מכיר את שניהם.
אלו שני מקומות שנטוריסטים מגיעים אליהם, הם והשמש והחול בלבד. הרעיון של "פסטיבל פשוט" הוא שעושים את הכל בעירום. מגיעים לשם 500 עד אלף איש, כולם בעירום. ישנים באוהלים, כל אחד בונה את האוהל שלו ומתחיל להגיד שלום לאנשים סביבו. באים לשם אנשים טובים, הכי טובים מכל הארץ, כל הסוגים של האנשים הכי יפים בעולם והכי לא יפים. ומכל הגילאים. אוכלים אוכל צמחוני ועושים יוגה עירומים. לאחר עשר הדקות הראשונות מפסיקים להרגיש את המוזרות. נשארים נטו. אין בגדים. הקשר הבלתי אמצעי הופך לעיקר. מדברים נקי. יכול לשבת בחור זר בן 22 ולדבר איתי כאילו אני החבר הכי טוב שלו. אחר כך אתן לו חיבוק ונפרדים. אולי אפגש איתו בערב ואולי לא, מה שלא יקרה באף מקום אחר, כי נוצר תמיד מעצור של הפרש הגילאים, וכל סך הכל של הסממנים החיצוניים שאנחנו עוטים עלינו. יש שם משהו אמיתי. לא מסתתרים אפילו לא עם סיכה שהופכת לכיסוי בטחון.

אתה מדבר עם המון התלהבות שמעידה על המשמעות העמוקה שאתה נותן לדברים האלה.
כי פה אני רואה את הבן אדם. בלי לעשות רושם. אף אחד לא מכוסה בכלום ולא מסתיר כלום. מה שנשאר זה לדבר דוגרי. כאילו השלת מעצמך לא רק את הבגדים, אלא גם את כל המניירות ואת כל הפוזות. ובגלל שמגיעים אנשים איכותיים, כולם מכבדים את המרחב האישי של האחר, נותנים כבוד, אין דיבור זדוני. אני, מאז שאני בעולם הזה אין לי חשק לעשות כלום שהבת זוג שלי לא יודעת עליו. אנחנו עושים את הכל ביחד. יש שם משהו יפה. אדם וחוה היו עירומים וכנראה ברא אותם ככה. כי זה הכי אמת.

מתאים לי לשאול אותך כאן, אם למרות שבתנופת הדיבור שלך – בכל השיחה שלנו – נראה שאתה אומר הכל, אבל יכול להיות שאתה מסתיר מקומות של עצב? של באסה?
עצב מחובר אצלי לדבר ספציפי. אני מסוגל לראות סרט ולבכות אבל כמעט שאין לי תקופות של עצבות. אני איש שמח באופן כללי. לא דיברנו על הנשים, ויכול להיות וגם היה עצב של זמן-פרידה. כשאני נפרד (מחברה) עצוב לי מאד ואני מתאבל. היו לי תקופות קצת יותר קשות. קשות כלכלית. אבל בסך הכל אני מבסוט.

---

שאול שטיבי, מחלקה 3 גר כיום בתל-אביב.

יהודה שונים, מחלקה 2, גר כיום במושב ישעי.

מיקי אשנר, מחלקה 3, גר כיום בניו-יורק.

דוד ליפשיץ, סמל מחלקה 1, גר כיום בגבעת אלה.